החלטתי לכתוב לכם פוסט

אפשר לומר אולי בעקבות הפוסט של ליני

אולי סתם החלטתי לקחת אותו כתירוץ כדי לכתוב

(לא זה לא עומד להיות פוסט דיכאוני ,ליני) ,החלטתי לתת לכם פוסט פסיכולוגי על עצמי

אולי לא היה לי כול כך הרבה זמן לחברות ,אול יציאות

אבל היה לי הרבה זמן לחשוב...הרבה מאוד זמן ,שאת רובה ניצלתי לחשיבת רעיונות לסיפורים (שאני רוב הסיכיו אפילו לא הוציא על נייר) אבל בחלק מהזמן הקדשתי בניסיון להבין חלק מימנו ,או לפחות כמה מהמוזריות שלי

בקשר לאהבה -כן  ,חשבתי על מה שליני אמרה לי ,שאני פשוט לא מחפשת או שמחפשת יותר מדי ,או שאני סתם אדם שלא מסוגל לאהוב

ניסיתי להבין מדוע...

הייתה רק אהבה אחת שאני יודעת שהיא בברור הייתה

כיתה ג' ווילי

אבל אחרי זה התחושה ההיא מעולם לא חזרה

אבל כניראה משהוא קרה בין אכשיו לזמן ההוא ששינה אותי

נאלצתי לכפור קצת בזיכרונות ילדות ,שאני מנסה האמתי הייתי עסוקה בלשכוח אותם (לא, זה לא איזה זיכרונות שבקלות יכלו לככב בטלנובלה ,זאת סתם אני שאוהבת לפעמים לגלות לנימות דרמטיות) אני לא זוכרת אותם טוב ,אבל את החלקים החשובים והמביכים שבהם אני זוכרת מצויין לצערי

ואבנתי שפשוט היו לי בזמן ההוא איפשהוא בין ד' לה' כמה הכריות והתחבריות אם בנים שאכשיו אני מבינה שהיה עדיף שלא הייתי מכירה

נפגתי מהם...אולי אז לא אבנתי זאת אבל אכשיו בתת מודע ידעתי שמה שאני עושה והחבריות האלו לא בסדר

אבל לא היו לי אז ממש חברים אמיתיים

וכמו שאומרים הסתפקתי במה שיש

כניראה עדיין נישאר לי אותו פחד מבנים בגללם

טוב אכשיו זה רק מסתכם בהרגשת חוסר נעימות אם מישהוא מסתכל עליי ואני לא מכירה אותו

ואולי אכשיו בתת מודע שלי קשה לי ממש לסמוך עלייהם

ככה שכניראה עד שלא התגבר על זה אני המשיך לא להתאהב

חשבתי גם על עוד דברים

שמתי לב שאני ממש מרוחקת מהחברות שלי

וניראה לי שהמרחק זאת לא הסיבה היחידה לזה (וניראה שגם לא העצלנות ,טוב אולי קצת)

אני מניחה שזה מין מנגנון הגנה שתמיד היה סביבי

מין זה שאני התחלה מתקרבת לאדם ואז אם אני מריגשה שיכול לקרות משהוא שיפגע בי

אני מתחילה לאט לאט להתרחק

רק אכשיו שמתי לב להתנהגות הזאת שלי

כאילו אני פוחדת מכאב

כמו לרצות להקרב לאש כמה שיותר רחוק

אבל ברגע שמרגישים שהאש עומדת להיות חזק ולשרוף

אני מתרחק לאט ,לא מיד

למקרה שהאש תשכח ואוכל להתקרב שוב

גם חשבתי  על  הדמעות שלי

אני אבנתי שאותו דבר שכמו שאח שלי נושך כאשר יותר מדי רגשות מציפים אותו

ככה שגם אצלי

רק שאני מבטא את עצמי בדמעות

אבל בכיתות נמוכות צחקו עליי בגלל זה

אז הסתרתי והקשחתי את זה

ואכשיו אני מבינה שיחד אם הדמעות שהסתרתי

כניראה שגם ניסיתי להסתיר רגשות

את אותם הרגשות שצחקו עלייהם שיצאו בדמות דמעות

אני לא בוכה רק מצער

אני גם בוכה מרוב צחוק

טוב בילבלתי לכם הרבה את השכל בפוסט הזה

אבל לומר את האמת הוא נועד יותר להסביר דברים עליי לאנשים..

ואולי יותר להסביר לעצמי את אותם חלקים האישיות שלי שאף פעם לא באמת אבנתי

"יש לי את הכוס הכחולה ערבבתי בה מים חצי אלכוהול ויש לי את הכוס הכחולה בלעדיה אני לא יכול לפני חיילים בצפון לפני ילדים במדורה לפני חברים במיטה אני מפשיט את עצמי ונותן את הכל יש לי את הטעם שלך אחרי שהפסקתי לחלום ויש לי את הריח שלך אחרי שהפסקתי לנשום ויש לי את הרגש שאומר מתי שזה טוב ויש לי אותי, יש לי אותי לאהוב אל תתחלק, אל תינמס, אל תעזוב גם אם קשה אל תתפתה לאהוב ורק תנסה להבין שככה קרוב המלכה מתוסכלת ויהיה לה קשה לעזוב

יש לי את הכוס הכחולה ערבבתי בה מים חצי אלכוהול וכמה שהיא מלאה היא נראית לי תמיד ריקה מהכל היו אנשים שאמרו לי, אנחנו כאן ממש לידך עכשיו כולם נעלמו לי, כולם נעלמו נשארת רק אתה אז את תתחלק, אל תינמס, אל תעזוב וגם אם קשה אל תתפתה לאהוב ורק תנסה להבין שככה קרוב המלכה מתוסכלת ויהיה לה קשה לעזוב תגידי איך נראה לך, זה יום מוזר כזה תגידי איך נראה לך, עוגת תפוחים וחצי קפה וחצי משניים אחד לא שלם תגידי איך נראה לך, מותק, אם אני משלם "

אני אוהבת את המילים של השיר הזה

לא יודעת למה ממש..אולי באיזה אופן מעובת הוא משקף את מה שאני מרגישה

"המוות משעמם ,תאר לעצמך מה זה להיות תקוע לנצח במצב שבו אתה לא רואה ,שומע ,מרגיש, או יכול לדבר ,הלוואי שהייתי חיי לנצח למרות שגם החיים משעממים בדרך שלהם ,אבל לפחות החיים שאני יכול לשנות את המצב הניגוד למוות"

The loving-books kitten