יצרן טלנובלה טיבעית

הקדמה

במאה שנים די הרבה משתנה ,די מפתיע כמה חיי בני האנוש קצרים וכמה מהר הם מספיקים להשתנות.

להחליף כיוונים ,לשנות סיגנונות חיים ,למצוא תרופות למחלות ולמצוא מחלות חדשות קשות יותר ,לעבור את גבולות השמיים

ולחקור את מעבה האדמה ,הוו והרשימה עוד ארוכה.

בישבילי בני האדם זה כמו..

הפרפרים בישבילם.

הם יפים הם נועזים ומעיניינים

 אך כו חבל רק תמצמץ והם כבר מתים.

מי אני או מה אני בכלל תשאלוני , שחיי בני האנוש ניראים קצרים בעיניי.

רוח רפאים הו לא ,מוצק אני מאוד וברגע זה מחזיקה ידי עיפרון אפור ומחודד במיוחד.

זומבי גם לא.

ערפד לגמריי לא בכיוון ,אין לי שום צורך בדם ,ובכלל אני מחשיב את עצמי ליצור מאוד צימחוני.

גם לא מלאך או שד אני ,ואפילו לא חייזר לבעלי החשיבת המדע הבדיוני.

אך חיי אני שנים רבות או נכון יותר עידנים.

נכון שאנשים כבר לא שורפים מכשפות ,אבל בזמנים אלו הם כן יכולים לנתח בצורות לא נעימות אותי בניסיון לגלות את סוד הניעורים שלי.

וכמו שאמר ספר אחד טוב על ערפדים ,אם אתה חיי לנצח אז בישביל מה אתה חיי,

וזה הנימוק קצר שחיי נצח מתחילים לשעמם אחרי הארבע מאות השנה הריאשונות

וזה מתחיל להיות נורא מעצבן שצריך לזכור כול עשר שנים לעבור מקום אחרת

אנשים שמים לב שאתה בכלל לא גדל או משתנה.

ואחרי הקדמה ארוכה ומשעממת זו.

שמי לעכשיו הוא טוני ,לא זה לא שמי האמיתי ,אבל זה שם עכשווי שנשמע טוב.

אני ממין זכר.

והתחביב הכי גדול שלי הוא צפייה ותיעוד מעללי בני האנוש

וכמובן כמו כול חוקר ביולוגי ,אני אוהב לערוך ניסויים שונים על מושא המחקר שלי.

זה היה חסר הגיון ופופלארי בקרב המין היפה ,היה לזה ריטינג גבוה כמה שנים

ועקרות בית משעממות עדיין מכורות לזה קשות.

כן זו הטלנובלה ,אך מה אם החיים האמיתיים,

האם אפשר ליצור אחת כזאת?

אני מתכוון להוכיח שהתשובה היא כן.

מיקום: אמריקה ,ניו יורק ,בית הספר התיכון "בזז ווניקס"

זמן: שיעור אלגברה

גיל:17

שם: אנג'לה וואניק

מטרה: לגרום לה לבקש עזרה באלגברה מבן אלג

כן אני אוהב לכתוב על פתקים קטנים את מה שאני צריך לעשות לכול שיעור ולהדביק את זה ביומן העסקים שלי

יש כול כך הרבה מטלות וכול כך מעט זמן לבצע אותן.

נעצתי עיניים בגב של אנג'לה ,שער ערמוני חלק , חולצת בית ספר ותיק שגורם לי לתהות אם היא שמה בו עוד משהוא חוץ מהפלאפון שלה ,העיניים שלה חומות והיא מהנערות האלו שפשוט לא מסתדרות עם אלגברה.

אחרי זה ניסיתי להציץ לכיוון בן שישב מאחורי מבלי להתפס על ידי המורה,

שער שחור פרוע ,עיגולים סגולים סביב העיניים הירוקות  בגלל חוסר שינה ,וכמובן ספר ומחברת סגורים שמעולם לא ראיתי אותו פותח אותם דבר שבאופן מפתיע לא מנע מימנו לקבל מאיות במבחנים.

נעיצות המבטים כלל לא עזרו לי לחשב על דרך לגרום לאנג'לה לבקש דווקא מבן עזרה ,ההגיון היה אומר שעדיף לבקש לאנטוני האדיב והטורח לפחות לכתוב במחברת שלו משהוא חוץ מציורי מפלצות  עזרה ,אך לצערי התוכניות שלי ליצור טלנובלה טיבעית לא כללו את התקרבותם של אנג'לה ואנטוני אלה אלו   שלה ושל בן ,טוב לא פחות לא עכשיו ,אולי אחר כך..מי יודע, קיצור אני החשוב על זה אחר כך.

"פססס...בן" לחשתי

-שתיקה-

"בן..פסס" ניסיתי שוב

-שתיקה-

"נו באאאאאאאן" בקול קצת רם יותר

-שתיקה-

זורק מחק גומי על בן

"אוי ,על מה זה?" הפירחח בסוף ענה לי בקול רם מדי

"ששש ,אתה רוצה שהמורה ישמע אותנו"

"נו..אז מה רציתי שהיית חייב להעיר אותי מהחלום בהקיץ המופלא שלי" אמר אמר ברגזנות

""למה שלא תציא לאנג'לה עזרה באלגברה" הצעתי לו

"ולמה אתה מבקש ממני את זה...?" הוא שאל אותי בחשדנות

"בלי סיבה ,לאבא שלה יש חנות משחקי מחשב ,היא בטח תשמח לתת לך כמה אם תעזור לה באלגברה" אמרתי בקול הכי סתמי שלי

ככול הניראה שזה עבד כי הוא מיד חייך והינהן  כמו הכלבים המהנהים האלו ששמים בחלונות האחוריים של המכונית.

זאת התחלה זה עדיין לא ניראה כמו טלנובלה ,אבל זאת התחלה.

כול אחד ואחד מהילדים הכיתה המסויימת הזו יבא על ידי לכיתה הזאת ,אני אישית גרמתי להורים של הם להפגש והתחתן להוליד  ילדים ולעשות עוד כמה דברים שיהפכו את החיים להרבה יותר מעיניינים,

בו נגיד שיש לנו פה כמו חצי אחים ,ילדים מאומצים שלא יודעים זה על זה וכמובן הרבה אבל הרבה סיבוכים משפחתיים

(כולל אימא אחד שאולי עדיין מאוהבת בי ויש לי תיקווה שהיא לא תחשוב שאני אותו אחד שפגשה לפני עשרים שנה ואל תאשימו אותי שאני ניראה טוב בבגדי שנות השיבעים).