אני לא יודעת למה כולם תמיד חושבים שהרוב מושלם אצלי, כניראה שאני פשוט משדרת אתזה בהתנהגות שלי, אבל גם לי מותר, וגם אני רוצה לפעמים שירחמו עליי, גם אני רוצה להראות מסכנה, זה מן צורך כזה אנושי,לקבל את התשומת לב הזאת. לא רק לתת אותה.
שלושה אנשים אמרו לי שרזיתי אתמול, שאלו "איך עשית אתזה" ואני אמרתי.. אתם סתם מדמיינים, לא רזיתי.
אני רק רואה איך מיום ליום אני תופחת ותופחת, וכמה שאני מאכזבת את עצמי, לא מסוגלת להזיז את עצמי לחדר כושר, לנדנד לאמא לרשום אותי, להראות לה שזה חשוב לי.
והיד הזאת שפותחת את המקרר ברגע שקצת משעמם לי, אז האוכל ימלא את הרבע שעה הריקה שיש לי ביום, המון אוכל.. ותמיד בסוף היום אני מתקלחת יושבת באמבטיה וסופרת את הכפלים בבטן, כמה שזה לא נעים. ומה בדבר סימני המתיחה שברגליים, הרגליים היפות והארוכות שלי שכולן"היו רוצות כאלה" כן בטח, לא כשהשומנים שלי רוקדים טנגו לפחות.
הרבה פעמים מרעיפים עליי מחמאות, אבל אני עדיין מרגישה חסרת בטחון, מכוערת ובעיקר-שמנה.
מה יהיה איתי.
היא כבר יותר ממושלמת!
אני רואה אותה - וההשראה פשוט צצה.
שואפת להראות כמוה, רק חבל שבחיים זה לא ייקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
