"צובעת את הפנים בצבעים שמחים,

שלא יראו את הסימנים שהשאירו הדמעות.

אבל את העיניים קצת קשה לצבוע מבפנים [להסתיר הכל זה לא תמיד אפשרי]."

אבל ככה זה בחיים, בחיים שלי. נועדתי להישאר תקועה בעבר, כולם ממשיכים, שוכחים, ורק אני עוד שם.

מתישהו אני אלמד מהטעות שאני מבינה שאני חוזרת עלייה, אבל בינתיים כנראה אין לי מספיק כוחות כדי להילחם בזה.

אחרי תקופה של שנה, ששום דבר לא באמת היה ברור, לרוב. שנה שאני דופקת לעצמי את החיים, שנה שאם יגידו לי לסכם אותה בשתי מילים הן יהיו- בכי ודיכאון. וזה עבר מהר, יותר מדי מהר, ופספסתי שנה שלמה מהחיים שלי, שנה שלמה הלכה לפח והיא לא תחזור יותר, וכפי שזה נראה אני הולכת לפספס עוד שנים רבות מהחיים שלי בגלל זה.

וזה ברור מאליו שזה כמעט בלתי אפשרי להתנתק מזה לגמרי, זה לא יקרה.

חודשיים שלא הסתכלתי בזה, ובחיי שאני זוכרת מילה במילה, מילה במילה.. במיוחד משפט אחד מסויים.

אני כבר לא יודעת מה יוציא לי מהראש את כל השיחה הזאת. תאונה "מקרית" שתמחק לי את הזיכרון? אולי..

אבל מה שבטוח, מאותו רגע דפקתי לעצמי את החיים לגמרי, ואין לי כבר דרך חזרה, פספסתי אותה, ואין יותר פניות, ולא הזדמנות לעליות, ואין ימינה ואין שמאלה, רק למטה.

והכל עצר אצלי מאותו רגע, וכלום לא אותו דבר, שום דבר לא נורמאלי, כלום לא כרגיל, ואין לי איך להתניע את החיים מחדש.

זה כאילו התפוצצה לי צנרת בעיניים.

רק בכיתי, עד שהרגשתי ריק מבפנים. אני זוכרת, אני זוכרת את ההרגשה, התחושה, הרגע, השעה.

כאילו, רק אתמול זה קרה.

וזה הולך להמשיך ככה, זה הולך להמשיך אני יודעת. אני, הכאב, הדמעות והבדידות עוד נבלה כמה שנים טובות ביחד.

אושר, בקרוב אצלי לא יהיה. כ"כ מקווה שלפחות אצלך כן.

"ואז מגיע הרגע הזה, שאתה פשוט בורח, הם מאחורייך, ולך נותר... לרוץ".