סוף סוף דיברנו אחרי יותר משבועיים של התרחקות. זה באמת הרגיש כמו נצח.

וכמה שהתגעגעתי, לעולם לא תבין עד כמה.

אני בכלל לא מבינה למה החלטתי להתרחק פתאום, לא להתחבר, פשוט להיעלם. הרי זה גם ככה לא יעזור לי לשכוח אותך והגעגוע הזה חזק יותר מכל דבר אחר.

כ"כ שמחתי לראות את האסמס ממך אותו יום, לראות שחשבת עליי ותהית איפה אני, ושאולי גם קצת דאגת. כי זו התקופת זמן הכי ארוכה שלא דיברנו בה בכל השנה וחצי הזאת.

בכל השבועיים האלו חשבתי עליך בכל רגע ורגע, כמו תמיד כמובן. שום דבר לא השתנה. חשבתי עליך, תהיתי מה אתה עושה, ואם אתה בסדר. אם טוב לך, אם אתה מחייך, ואם אתה מאושר. כ"כ קיוויתי שכן. טוב לי לדעת שטוב לך.

ואתמול בלילה, בשיחה שלנו, כשסוף סוף דיברנו וכל הרגשות התפרצו מתוכי שוב, והלב פעם הכי חזק שהוא רק יכול, הרגשתי כ"כ טוב. באמת שהרגשתי טוב. כששאלת לשלומי ובאמת הרגשתי שאתה מתעניין.

הטוב הזה שעשית לי פתאום התערבב עם הרע הזה שאני מרגישה כבר שנה. הצחוק והשמחה שאתה גורם לי עם העצב, הכאב והגעגוע לאהבה שלך, הגעגוע אליך.

"לא טוב לי ואני מתגעגעת".

הרגשתי שאני צריכה להגיד את זה, שתדע.

ואתה לא מפסיק להראות לי במהלך כל השיחה, למה ומה אני אוהבת בך. את הדבר הזה שבגללו אני לא מסוגלת להפסיק לאהוב אותך, להרפות. כמובן שזה לא בכוונה כי זה ככה אתה, מתנהג הכי אתה שיש.

וכ"כ רציתי להגיד "אתה רואה! בגלל זה! בגלל זה אני אוהבת אותך" כל מילה שהוא אומר מקסימה אותי, הדרך שבה הוא מדבר, פשוט הכל. ואני לא מאמינה שבאמת קיים בנאדם כזה, שגורם לי להרגיש ככה. בכל פעם מחדש אני נדהמת ממה שהוא גורם לי להרגיש.

וכמובן שהדמעות לא איחרו לבוא והכאב הזה בלב.

ורציתי אותך כ"כ באותו רגע, שתהיה פה ותחבק אותי, שרק תחבק. לא רציתי שתלך, הרגשתי שאני לא אעמוד בזה. רק עוד קצת רציתי, רק עוד רגע קטן 'איתך'.

ואז המציאות נפלה עלי והבנתי שזה לא אפשרי ושזה לא יקרה, כי אתה לא אוהב יותר ואתה רחוק. אתה רחוק ממני.

אני אוהבת אותך..

אלוהים.. כמה שאני אוהבת אותך.