ואולי רק רציתי להראות סימני חיים.

הרי לא באמת רציתי להיעלם. כל הסיבות שאני רק אמצא, הן רק תירוצים. אם הייתי מרגישה הייתי כותבת. אם הייתי רוצה, הייתי מוצאת זמן.
אני נעלמת, ומפסיקה לכתוב. כי השום דבר שלי לא מעניין. אפילו לא אותי, רוב הזמן.
הכל מסתכם בכמה שורות קצרות של שום דבר מאורגן היטב.
ואני לא יודעת מה אני רוצה. כל הזמן אני רק מדברת על כמה שאני לא מרוצה, ולא טוב לי. ואתם מהנהנים ואומרים שאתם מבינים, ואני רק תוהה מתי יגיע הרגע שיימאס לכם.

ואולי לפעמים הכי טוב פשוט לכתוב. בלי לחשוב יותר מדי על מי יקרא ומה יחשבו ולמה. סתם לכתוב. לפעמים התגובות של הקוראים והרצון שלנו לנבא את התגובות שלהם, מגבילים אותנו בכתיבה בעל כורחנו. עד כדי כך שמרגישים שחסר משהו, חסרה האמת לאמיתה.