כל כך הרבה מצבים בשבוע אחד.
רגע אחד אני הכי שמחה בעולם, שנייה אחר כך אני מוצאת את עצמי בריב עם ההורים, בוכה דמעות יסורים על כך שלא מבינים אותי.
כבר עייפתי מהמצב הזה והפכתי להיות אדישה.
אני בוכה וצוחקת, ושוב בוכה וצוחקת, מתעמתת עם עצמי ועם המחשבות שלי, בין אם לעשות מעשה ובין אם לא. אני חושבת על הכל 100 פעם.
נמאס לי להיות מחושבת מדי, נמאס לי להיות רגישה מדי, נמאס לי לאהוב ולא לקבל בחזרה שום דבר, ועוד יותר נמאס לי זה שמשחקים ברגשות שלי. ממש כאילו כלום, ואני כבר לא יודעת אם להאמין או לבטוח ולהיפתח, ואני לא מרשה לעצמי לעשות את כל זה מהפחד להיפגע. מצד שני, אני גם לא מוכנה לפספס הזדמנויות יותר, לא הפעם.

אני רוצה אבל מפחדת.
אומללה הייתי אומרת, אבל נתנו לי סיבה למה להיות כזאת.
הלוואי והיה בי את הכוח לשנות.

איך לעזאזל הגענו למצב הזה? איך הפכנו להיות מהדבר הכי טוב לכלום?