"אם הוא באמת חשוב לך ובאמת אכפת לך ממנו, את צריכה לרצות רק לטובתו גם אם זה מכאיב לך, וגם אם מכאיב לך לשמוע או לדעת על זה.. העיקר שזה עושה לו טוב. אם הוא באמת חשוב לך ובאמת אכפת לך ממנו, את צריכה לשים את הרגשות והכאב שלך בצד, לסבול בשקט אבל לדעת שזה לא לחינם, כי טוב לו, וזה מה שהכי חשוב לך, לא?"

- אני אתאבד.

- למה להתאבד? זה לא יחזיר אותו אלייך.

- זה ייגאל אותי מיסוריי, וזה יפגע בו. הוא לעולם לא יחזור לעצמו.

- את טועה, מפני שהזמן יחלוף והוא יהיה בסדר גמור, הוא ישכח.

- איך את יודעת?

- מפני שככה זה עובד.

- איך את יודעת?

- זה חייב להיות ככה.

- אז נדפקתי.

  אם אתאבד לא ארוויח מזה כלום, הוא ישכח עם הזמן ובנוסף לכל אני מתה.

- הוא שבר לך את הלב נכון?

- כן!

- הוא עזב אותך.

- כן, כן זה מה שהוא עשה.

- חלקינו נועדנו לסבול, חלקינו הובלנו להאמין שיש לנו גורל מסוים ואז פתאום זה נעלם ברגע. אך עלינו להישאר בחיים מפני

  שעלינו לראות כיצד הסיפור מסתיים.

  נכון?

  נכון?

יומולדת 17. נשמע גדול מדי.

לפני שנה, שנתיים, שלוש וארבע שנים, הייתי מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש בוכה בכי מר ועז ביום הזה. היום הזה גרם לי לחשוב על הכל מחדש, לא שבדר"כ בלי שום קשר ליום הזה זה לא קורה אבל משום מה זה היה הכי נורא ביום שכזה כי הוא כביכול סובב סביבי, ואני כביכול אמורה להיות שמחה, וכביכול אמור להיות לי טוב, וכביכול אני אמורה לחגוג, כביכול.

ותמיד אני מצפה, מקווה שאולי הפעם... אולי.. יקרה המשהו הקטן הזה שיעשה אותי שמחה. אתם יודעים, המשהו הזה שרק אם המישהו הספציפי הזה יעשה אותו כמובן, רק אז אני אהיה מאושרת יותר, גם אם זה רק ליום או לכמה שעות, זה שווה את זה.

אני שונאת להיות צבועה, שונאת להעמיד פנים שטוב לי בזמן שכ"כ רע לי. נו אז מה אם זה היומולדת שלי? בסה"כ רגע טיפשי שקרה לפני 17 שנים שבו יצאתי לאוויר העולם.

אז אוקי זה יום יחיד ומיוחד בשנה ששייך רק לך [ולעשרות האנשים האחרים שיש להם יומולדת דווקא ביום שלך><], אז חגגתי, יצאתי, נהניתי, צחקתי, אבל בסופו של דבר זה הסתכם בצביעות אחת גדולה. השמחה הרגעית הזאת לא שווה.

ובסופו של דבר אני תמיד מגיעה לאותה המסקנה: רק דבר אחד יגרום לי להיות שמחה באמת, רק דבר אחד יגרום לי אושר אמיתי, לפחות ביום שכזה. רק חבל שזה לא אפשרי, אחרת הייתי יכולה להיות מאושרת ביום הזה שלי, הייתי יכולה להיות מאושרת עכשיו.

-

שבוע שעבר, ה- 17/10 זה היה שנה לבלוג. היה לי התקף נוסטלגיות וקראתי את כל הפוסטים, אחד אחד מההתחלה עד הסוף. חלק גרמו לי לבכות, לצחוק על עצמי, חלק מאוד גדול גרמו לי להרגיש פתטית, וחלק גם הזכירו לי מחדש כמה שהכאב הזה נוראי. עברה שנה ובאמת שאני לא מצליחה לעכל את זה. עברה שנה ונשארתי באותו מקום.

אבל אני אחרת.

אדישה יותר.

קצת (הרבה) פחות שמחה.

כבר לא אותה ילדה.

פשוט אחרת.

לא רקדתי מזה זמן רב. אפילו את התשוקה לדבר שהיה הכי חשוב לי כבר איבדתי.

וזה לא שאני מצטערת, אני פשוט אבודה.

ואני לא צריכה שתראה לי שאתה יכול גם בלעדי.

אני יודעת את זה.

אבל הכי חשוב? זה שטוב לך. אני רוצה שיהיה לך טוב.