אני אוהב את חבר שלי. אני אוהב אותו הכי בעולם. הוא יקר וחשוב לי. אני יודע היטב שזה גם הדדי.
אני יודע היטב שמדובר באדם הכי טהור שהכרתי מימיי. עברנו המון חוויות נעימות, רומנטיות, והוא האדם שבערך יודע עליי הכי הרבה בעולם.
אנחנו גרים תכף כבר שנה וחצי ביחד, ותכף סוגרים שנתיים של זוגיות רצופה.
מעולם לא עסקנו בבגידות או בשקרים כבדים.
אך הקשר, משום מה, לא מחזיק. מהמון סיבות, וטרם הצלחתי לשים את האצבע מדוע המערכת הזוגית הזו לא עובדת.
אנחנו מרבים לריב, המון. זה מגיע למצבים קיצוניים ומוטרפים, שאנחנו מקללים, זורקים ומטיחים דברים, ואפילו מחוסר אונים גם מכים זה את זה.
אך כבר שבועיים שלא עשינו את זה, לאחר הריב הגדול ביותר שהיה לנו לפני שבועיים שכמעט גרר אחריו פרידה.
הבטחנו שלעולם לא נגיע למצבים אלה, שבו הכבוד אחד כלפי השנים נמוג לחלוטין ורק האגו הפצוע נעמד כנגד ענינו.
הו, האגו. הוא הבעיה החמורה ביותר בקשר הומואי מסוג שהוא.
לא משנה אם אתה הומו או סטרייט, אם זכית לדבר ההוא בין הרגליים- האגו והכבוד שלך חשובים לך, כמעט יותר מהכל.
וכשיש שניים כאלו במערכת זוגית, מלחמת עולם עלולה לפרוץ כשזה מגיע לוויכוח.
הפחד הגדול ביותר שלי מלעשות שינוי שהוא, הוא להיות בודד.
בקהילה שאני נמצא בה, קשה עד כמעט בלתי אפשרי למצוא זוגיות שהיא. השפויים מבניהם, בתוך הארון ולא ניתן לנהל איתם קשר רציני.
והלא שפויים, רוצים סקס. סיכוי אחד לעשרות למצוא משהו. איבדתי את תמימותי מלהגיד כבר "למצוא את האחד", כי באהבה כמו באהבה- מתפשרים.
אני מחפש אמת, שלווה ושקט נפשי, יציבות, את האדם שידאג לי ואני אדאג לו, שידע להצחיק אותי ולהניע לי משהו בתוך הלב, קשר קליל ואופטימי שמתרכז בלאהוב, לתמוך, לדבר ופחות להשתנות, להרגיש אשמה ושהמצפון יפעל 24 שעות. מראה? כבר לא מחפש דוגמנים. שימשוך אותי. ויהיה מוכן לתת עצמו לקשר. אני מוכן לקבל פגמים, אני מוכן לקבל הרבה מאוד דברים. שלא יהיה מושלם. מושלמות מפחידה אותי.
הפחד ההשני הגדול ביותר שלי מלעשות שינוי הוא לאבד את כל מה שיש לי. החיים שלי כבר עברו לתל אביב. ובבית המשפחה שלי מתנהלים גירושים מכוערים ואני לא יכול להיות אני בגלל הנטייה המינית שלי.
והפחד השלישי, האחרון והגדול מכולם- שאני לא בטוח שאוכל להתמודד רגשית עם האובדן, שאני לא אצליח לעמוד בזה, ושאין אפשרות להתחרט.
אני כבר לא יודע אם אני רוצה להתחתן עם גבר האמת. אני חושב שמבחינת אופי, אישה יותר מתאימה לי. כי יש לה ראש דיי דומה לשלי.
אני כבר לא יודע אם אני רוצה להתחתן בכלל. אולי חיים לבד יהיו טובים לי, להקיף את עצמי במשפחה ובהמון חברים ובקריירה ופחות להעניק עצמי למישהו אחד בלבד.
או שהחבר הנוכחי עדיין יכול להיות האחד שאיתו אזדקן? בסיטואציה כרגע קשה לי להאמין.
בדיוק אתמול הבהרתי לו כמה השקט והיציבות הנפשית חשובים לי. ושאני לא יכול לגזול מהם יותר.
אני צריך מישהו בוגר נפשית ושעבר משהו בחיים שלו. והוא, למרות שהוא גדול ממני ב4 שנים, הוא עדיין בחיתולים מבחינה רגשית כי בגלל ענייני ארון טרם הספיק לפתח את העולם הרגשי שלו. הוא באופן דיי אירוני, עדיין ילד. בן זקונים למשפחה מבוססת שגדל עם כפית זהב בפה, קיבל כל מה שרצה ומתייחס לאמא שלו כמובן מאליו בצורה מחפירה. כנראה שלאנשים מובנים מאליהם, כמוני וכמו אימו, הוא מתייחס בצורה מחפירה וחושב שהכל מגיע לו.
לאחר שחזרתי מיום ארוך- עבודה ולימודי משחק- הופתעתי לגלות שהוא החליט לצאת עם חברו לפאב (ובד"כ הוא לא הטיפוס שנוהג לעשות זאת), בהתחלה זה עשה לי תחושה לא נעימה כי ציפיתי לראותו אחרי יום ארוך שכזה, אך הרגעתי עצמי ואמרתי שאני יכול לעשות לעצמי ערב כיף בבית. ראיתי טלוויזיה, הכנתי לעצמי לאכול ודיברתי עם חברים בטלפון. הענקתי זמן לעצמי. היה לי טוב. כהוא שחזר מאוחר מהבילוי, היה רעב ורצה שאשב איתו בשולחן לארח לו חברה כשהוא אוכל, הסכמתי כמובן. הוא ביקש שאספר לו על היום שלי, ובעודי מספר לו- לפתע הוא קטע אותי וביקש על גבול הדרש "אפשר מיץ??". שתקתי, נעקצתי. פתחתי את המקרר, הוצאתי את המיץ והגשתי, תוך כדי שאני מוסיף ומעיר "בבקשה". הוא החליט שלא לקבל זאת יפה, וטען שאני צריך להתנצל ושדיברתי אליו בזלזול ובהתנשאות ושזה פגע בו מאוד. לא ידעתי איך להגיב לנושא, הסברתי את עצמי אך ראיתי שהוא מכוון לריב. לכן החלטתי פשוט להתנצל ולקום מן השולחן.
כמה דקות לאחר מכן הוא הלך למחשב ופתח בשיחה אינטרנטית. בעודי הולך הלוך ושוב לסלון (בו הוא נמצא עם מחשבו) אני מביט בו ומדבר איתו, תוך כדי שאני שם לב שהוא מסתיר וממזער את חלון השיחה בכל פעם שנכנסתי לחדר. לאחר כמה פעמים כאלו, סוקרנתי ושאלתי בטון רגוע "למה אתה מחביא את חלון השיחה בכל פעם שאני נכנס לחדר?", הוא ענה לי בצורה תקיפה ועוקצנית "עם אופיר, מזערתי כי ידעתי שזה יפריע לך שאני מדבר איתו" בעודו משנה את קולו ומחקה אותי. (אופיר= פעם, החבר הטוב ביותר של בן זוגי. בן זוגי רצה אותו מינית בעבר, ואופיר סירב. מאז אופיר מפלרטט ללא הפסקה מזווית עיניי עם בן זוגי, ואפילו עושה זאת לידי בזדון. עד שהעמדתי את בן זוגי ולא הסכמתי לכך יותר). בתשובה לחיקוי ולתקיפה שלו, הוספתי בפשטות "זה לא היה נעים עכשיו החיקוי הזה, אני הולך לישון, אתה מוזמן להצטרף". לקח לו פחות או יותר 20 דקות להצטרף אליי.
יום למחרת קמתי בבוקר בתחושה מחורבנת לאחר כמה סיוטים שחלמתי שבן זוגי היה כלול בהם, כנראה שהתת מודע מבין יותר מאיתנו על החיים שלנו. בן זוגי שאל בתקיפות- מדוע אני קריר. כמובן ששוב, התנצלתי על כך שאני קריר פשוט ההתרחשות של אתמול הפריעה לי עד מאוד. בשנייה אחת בודדה, מבטו השתנה והחלה התקיפות, הזלזול ועל כך שאני זה שפגע בו, ושמה הוא כבר עשה. לאחר שיחה בוגרת, מצידי, הוא החליט לזרוק לי התנצלות שהייתה פחות או יותר בנוסח של "טוב נו, אני מצטער על הכל, בסדר? מצטער שאני קיים בכלל...", עניתי- שאני לא רוצה שהוא יהפוך עצמו לקורבן, או שיתנהג בילדותיות. ושאני רוצה שיחה בוגרת. ושאני רוצה שהוא ייתן לי הסברים שיגרמו לי להרגיש עם עצמי טוב יותר. אך זה לא קרה. רק ההפך.
תחושת האשמה לי רק גדלה וגדלה, עד שלא יכולתי לעמוד בזה יותר. לא יכולתי להכיל יותר, ולאחר ספיגות רבות, פשוט הטחתי כיסא על הרצפה וצרחתי. יצאתי מהבית והלכתי לעבודה.
בעבודה הייתה לי משמרת מצחיקה וכיפית שמאוד רוממה אותי עם אחת העובדות הכי מצחיקות שיש. לא רציתי לחזור הביתה, ובגלל זה גם משכתי קצת את המשמרת. כשחזרתי, מאוחר מהרגיל, כמובן שלא היה ניתן להתעלם מן השיחה הצפוייה. בו הסברתי בצורה הברורה יותר- שמהיום, אני לא מתעסק בבולשיט הזה יותר, אני רוצה שלווה ושקט נפשי. ושיעשה מה שהוא רוצה מעתה כל עוד הוא לא פוגע בי. כל אחד אחראי על עולמו הרגשי, ואם נפגעת מהתנסחות שלי, וזה קורה הרבה, כי אנחנו אנשים דיי שונים- אני לא צריך להצטער ולהרגיש רע עם זה, דיי בזה שאני מסביר את זה ומנסה לגרום לך לתחושה טובה. אין שום סיבה שארגיש פחות טוב. זה מתיש ומעייף.
כרגע אני מרגיש רחוק ממנו, קשה לי להתקרב אליו, אני דיי אובד עצות ולא יודע כל כך מה לעשות. מקווה שיהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
