מישהו מוכן לתת לי כזה? אני אשמח מאוד, זה ייעשה לי סדר בחיים.
החיים שלי עברו תהפוכה מאוד גדולה בחודשים האחרונים. פתאום אני לא בטוח שמוסיקה היא התחום שאני שלם איתו עד הסוף.
זה כמו לגלות באמצע החיים שאתה נקבה, במקום זכר. לגלות ספקות על דבר שהיית בטוח בו לאורך כל חייך.
פתאום אני רואה בתחום הזה חסרונות, אני רואה בו חורים- חיסרון הכסף, חיסרון התעסוקה, היציבות.
פעם כל כך קסם לי בתחום הזה- המיידיות. ההתאהבות. הקליק. התחום שאתה מתפרנס בו בזכות הכישרון שלך.
לא חשבתי שזה מתמטיקה. שזו הנדסה. שזה תחום שצריך להתעמק בו, להתמקצע בו. לדעת תיאוריה, קומפוזיציה (ועוד המון מושגים כבדים), לדעת לנגן על כלי ולהתאמן עליו עד שיוצא עשן מהאוזניים. ואז ללכת לנגן בפאב מעופש ולצאת יותר בהוצאות מאשר ברווחים. זה פחות מעניין אותי. זה פחות עושה לי את זה. ושלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד לשיר, אני אוהב מאוד במה ואת מגוון האומנויות שלה, אני אוהב העמדות, כוראוגרפיות, תאורה, בימוי. אני אוהב להתרגש ממוסיקה, אני אוהב לרגש במוסיקה. ואני גם מאוד אוהב ללמוד, למדתי המון והספקתי המון ב3 שנים האחרונות.
אבל קצת התייאשתי. קצת איבדתי את הסיפוק, קצת איבדתי את האהבה שלי למקצוע. לנגן, להלחין, ליצור ולשיר (בעיקר לנגן) הפכו לטירחה עבורי. הפכו למעמסה. אני דוחה את זה ודוחה את זה.. ובעצם.. זה לא אמור להיות דבר שאמור להפנט אותי אליו? זה לא תחום שאני אמור להישאב אליו מבלי לדבר בכלל? כי רק ככה אנשים הופכים להיות מקצוענים בזה? בעקבות זה שזה תחום ששואב אותם? אני לא מרגיש את זה. ההפך הוא הנכון כרגע.
וזה דבר כל כך קשה בשבילי לוותר עליו. עזבו לוותר, לחשוב על אופציות אחרות. אחרי שבמשך שנים ייעדת את עצמך למשהו אחד. אחרי שהשקעת הון תועפות בלימודים, במכשירים, בספרים, בהקלטות. אחרי שבזבזת המון אנרגיות בתחרויות, במרפקים ובשכנועים. אחרי שבזבזת וגמרת לעצמך את כל משאבי הלב והנפש- פתאום אתה מחליט שזה לא בשבילך (?!)
זה כמו הפסד. זה כמו הרמת דגל לבן, שאני נכנע. שהמקצוע ניצח אותי. אבל אולי לא באמת הייתי במקצוע הזה עד הסוף? אולי חייתי באשלייה שעכשיו מתפוצצת לי? אולי גדלתי על תרבות ריאליטי שחינכה אותי שהכל בא בקלות, ויש סיפורי סינדרלה שמסתמכים על כישרון- אבל מסתבר שזה דבר כה שקרי.
אולי אני מוותר מהר מדי? אולי זו רק תקופה קשה? אולי יום אחד אמצא את הדרך שלי בתחום? אולי יתנו לי ממש בקרוב את הצ'אנס שכה ייחלתי לו? אולי לא באמת ניסיתי במאת האחוזים לתת מעצמי לתחום? הרי לא ניסיתי להוציא שירים, קליפים, יוטיוב. הרי לא ניסיתי ללכת לאודישנים, לתחרויות... אולי אני מפחד מכישלון שמשתק אותי. נמאס לי להיכשל. נמאס לי לחפש. נמאס לי לא למצוא. בא לי לעבוד, להיות בעשייה. לעסוק ולגדול בתחום הזה, בדרך שאני רוצה, באופן שאני אוהב. שיהיה לי כיף לקום בבוקר, שאלך לישון בסיפוק, שכל יום אקום בהתרגשות טובה וחמימה לקראת מה שאני הולך לעשות, שאני ארגיש מלא. שאני ארגיש בדרך נכונה. שאני לא ארגיש שאני צריך להדק את החגורה, שיהיה לי חופש כלכלי מינימאלי. אני חי באשליות, הא?
אני בבלבלות רציניות. אני שקוע בדיכאון עמוק, לעיתים גם קצת מחשבות אובדניות. מחפש בעיקר דרך לצאת מזה. אני פשוט סובל.
ועל הדרך אגיד שנמאס לי מהמקום העבודה הנוכחי שלי. מהרשת הזו. מהתפקיד הזה. מהניהול חנויות הזה. מהניצול הזה. שמעבירים אותי מסניף לסניף. מהחוסר יציבות.
אנשים, תדעו שכל ה"קידומים" האלו בעבודות שכירות הן סתם בלוף. זו סתם דרך לקנות אותך, להעביד אותך יותר זמן, בשביל לקבל העלאה מסכנה. ברגע שקודמת- הגעת לנקודת האל חזור. הם יכולים לעשות בך כל מה שמתחשק להם. קידום משמעותו שתעבוד יותר, תהיה מסור יותר לעבודה, יותר אחריות- ולא בשביל העלאה משמעותית באמת. מוכרים לך לוקשים שיעלו לך בעתיד, שהתנאים ישתפרו בעתיד. אבל בתכלס? לא קורה כלום. לא מחלקים מתנות בחיים שלנו. בטח שלא לבחורים צעירים שאפשר לתעתע בהם ולעבוד עליהם. ואתה סתם מוכר את הזמן שלך, את ה200+ שעות שלך בשביל משכורת בדיחתית, שנכון ביחס לעובד ממוצע- גבוהה יותר. אבל ביחס לכל חיי? למכור את חיי בשביל 6 אלף שקל? זה שווה את זה? סליחה, בשביל זה ובשביל המחמאה המפוברקת של המעסיק שלי שאני רודף אחריה? באיזה שהוא שלב אתה מבין שהמחמאה שלו היא כבר לא משנה סדרי עולם, לא משנה לך כלום, ולא תיתן לך דבר, ומזה אתה לא תהפוך להיות אדם גדול.
זה באמת לא המקום שלי, ואני מבזבז את הזמן שלי. אבל מה לעשות שצריך להתפרנס? מה לעשות שצריך לסגור את החודש איכשהוא? ואין לי הורים שתומכים בי כלכלית... וזה יותר קל להיות בעבודה שאתה מכיר, מאשר להתחיל אחת חדשה.
אני כן לאחרונה הבנתי שמאוד מעניין אותי להיות עצמאי. זה הרבה יותר מספק, לקבל משכורת פר עבודה, ופחות פר שעות.
לקבל הכנסה פאסיבית, שלא מצריכה ממך לעבוד יותר שעות- בשביל שתקבל יותר כסף (איזו שיטה דפוקה). בטח שלא גלובלית שלא מייצגת ולו קצת את העשייה שלך,
אני לאחרונה יושב וחושב לעצמי- למה שאני אעבוד הרבה קשה יותר במשכורת המינימום שלי- מהמנהל שלי שמכניס לעצמו מאות אלפי שקלים כל חודש? למה לי לא מגיע בעצם?
אני אוהב לספק שירות לאנשים, אני אוהב שאנשים זקוקים לי ולשירות שלי, אני אוהב שאני מחליט ומנהל את הסדרי עדיפויות, ועושה את מה שאני מאמין בו, ומרוויח ברמה ובכמות שאני רוצה.
שמשלמים לי כל הכישרון שלי. שאנשים רוכשים משהו שאני יצרתי. שאנשים מרחיבים את אופקיהם, מקלים על חייהם, לעיתים גם מתרגשים, ומשקיעים מחשבה בזכות דברים שאני עשיתי. שאני יצרתי. לא להיות תלוי באף אחד, שהגעתי למה שאני אך ורק בזכות עצמי. להיות במירוץ של להגיע לכמה שיותר אנשים, של לפרסם, של להתרחב, לגדול, להעמיק נכנסים ורווחים. להיות גדול. משמעותי.
למישהו ביקום כולו יש תשובות לכל החידות שלי? מה אני אמור לעשות בכלל עם החיים שלי? ומתי אצא כבר מהדיכאון הזה. הבנתי כבר שאושר זה שקר שסיפרו לנו שהיינו קטנים.. אבל אני בכלל במקום שמבקש את המינימום. במקום שרק מבקש לקום בבוקר בלי תחושה של סתם. של ריק. של כלום. יש דבר כזה? או שזה עוד שקר ממליון השקרים שהאכילו אותי, ששוב אלמד ואכאב על בשרי עוד כמה זמן, כששוב אתבגר עוד קצת וארחיב את הדעת והניסיון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
