החיים הם לא כמו שחשבתי, לא כמו שסיפרו לי. אני מאוכזב מהחיים האלה וממה שהם נותנים.
כשהייתי נער דמיינתי אותם אחרת. אז כן, חייתי בסרט. הייתי תמים. והבועה התנפצה לי בפנים, וקיבלתי סטירת לחי מצלצלת מהחיים.
התוצאה של כל זה היא שאני כבר לא רוצה לחיות. אין בי תאווה לחיים. מרגיש שחוויתי הכל, שאין לי כוח לחוות שום דבר אחר. שום טיול, שום חוויה או תחושה שהיא. אני שבע.
אני מרוקן.
העבודה שלי מרוקנת אותי.
החיים רוקנו אותי. הכישלונות, האכזבות.
דמיינתי את עצמי בגיל 23 אחרת. מוצלח יותר, שלם יותר, בשלב מסויים בקריירה.
כמה טעיתי.
בלי בגרות. בלי צבא. בלי הטיול הגדול אחרי הצבא. באותו מקום עבודה כבר מהתיכון. בלי לימודים. בלי הישגים, בלי כיוון ובלי עתיד.
אדם פחדן, חרדתי, חסר עמוד שדרה, חסר כישורים חברתיים, שלא יודע לקבל החלטות, חסר מודעות עצמית.
אני מתבייש בעצמי. אם היה לי ילד- הייתי מרחיק אותו מטיפוס כמוני. לא מבין איך אמא של הבו זוג שלי נותנת לו להיות איתי. מגיע לו משהו טוב יותר.
לא השגתי כלום. וכנראה שאם לא השגתי ב23 שנה האחרונות, גם לא אשיג ב23 שנה הבאות. אז למה לחוות אותן בכלל מלכתחילה?
אפילו הפסיכולוגית כבר לא מועילה לי בכלום. בקרוב מטופל אצלה כבר שנה, המון כספים שנזרקו לפח, ואפס התקדמות. אני מקרה אבוד.
אני שונא את כולם. את המשפחה, את החברים, את הבן זוג. את עצמי. לא נותרה בי טיפת אהבה לאף דבר. לא נותרה בי טיפת אופטימיות או רצון לחיים. עולות בי תחושות אובדניות חזקות, הראש שלי מפוצץ במחשבות נוראיות. על מוות, על פחד, על סבל.
שוב מתקבל לבית צבי, שוב לא הולך, שוב פוחד, שוב חרד, שוב עושה את זה בצורה מגעילה, שוב נכנע לחנות שאני מנהל ולנוחות שאני חי בה, שוב מפחד מהבוס שלי, שוב מפחד להתמודד. שוב פוחד לשנות ולהשתנות. שוב פוחד לראות משהו אחר וחדש. ואופס, עוברת עוד שנה שנראית בדיוק באותה צורה. עוד שנה של כלום. של לא לחיות. של לא להתמודד, שלא לקבל עלי את האתגר.
הפחד ניצח אותי- גמר עליי סופית!!!
אני הולך לעשות משהו קיצוני. אני פשוט עוד לא יודע מה.
להתפטר מהעבודה, להיפרד מהבן זוג ולעזוב את הבית, להתאשפז בבית חולים פסיכאטרי לכל החיים, לקנות כרטיס טיסה חד-כיווני לארץ רחוקה או פשוט- לא להיות קיים יותר.
למה מחזיקים אותי חי בכוח? למה?? למה אני צריך לסבול ככה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
