מתחיל לו השבוע, ומתחיל להדהד לו הפחד. הפחד מהשינוי, הפחד מהחדש.
הפחד הזה משתק. הפחד הזה לא נותן לי מנוח. מישהו יכול לתת לי משהו שמשכיח פחדים וחרדות?
ובסה"כ מה קרה? מביאים לי להכשיר מנהל חדש שייצמד לי לתחת במשך חודשיים. עד תחילת ינואר.
מנהל שיעוף על עצמו, שיבקר את הניהול שלי. שייתן לי הערות "לשיפור". שוב פעם לא להרגיש בנוח. שוב פעם ללכת על ביצים.
אני שונא את התחושה הזו. אני רוצה להיות אני! אני רוצה להרגיש חופשי!
חופשי לדבר, חופשי לעשות, חופשי לחיות! חופשי להיות אני. מי שאני באמת. הומוסקסואל, בחור צעיר שלא יודע עדיין הכל (כן, אני עדיין לא מנהל עם ניסיון חיים של גיל 40-50), שכן יש לי חיים, לימודים ודברים אחרים על הראש חוץ מלנהל חנות, אלו לא השאיפות שלי, אלו לא המטרות הבלעדיות שלי. ואני עושה את זה כרגע אך ורק בשביל הפרנסה. אז לפעמים אני קצת "זורק" בעבודה, לפעמים אין לי זין לעשות כל דבר באותו רגע, לפעמים אין לי את האומץ הנדרש להתעמת עם עובדים או לקוחות בחנות.
זהו המצב שלי! ואני לא מתבייש בזה. ואני לא מתכוון להתבייש בזה. אני עושה עבודה מצויינת והוא יכול לקפוץ לי!
ההפך. זו פדיחה בשבילו. שיש בנינו הפרש של 20 שנה לפחות, ואנחנו מיועדים לאותו התפקיד.
גם אשתו של הבוס שלי, שחזרה לעבוד פול-טיים בעבודה קצת באה לי לא טוב בעבודה. פעם היא נורא אהבה והעריכה אותי. ולאחרונה היא קצת מראה סימנים של ביקורתיות, של התנשאות. אני לא מסוגל לחיות יותר בסביבה של ביקורת. קשה לי עם ביקורת. לא מצליח להתמודד איתה. לא במוסיקה ולא בעבודה, ולא עם הבן זוג, ולא עם המשפחה, ולא עם החברים ולא עם החיים בכלל. נמאס לי מביקורת שהיא!!!
אני חייב למצוא עיסוק. חייב למצוא משהו לעשות. אז אני לא הולך לבית ספר למשחק, יאללה-נקסט. צריך לעשות משהו חדש. שהוא יהיה עיקר החיים שלי. ולא העבודה. כי כרגע? העבודה הזו היא מרכז חיי, ואני לא אוהב את זה. כי עכשיו כל שטות קטנה בעבודה לוקחת את מלוא תשומת הלב שלי. כי כרגע העבודה היא כל עולמי. וזה חייב להשתנות.
מחר יש לי פגישה באוניברסיטה הפתוחה. אני הולך לראיון, לקבל מידע על לימודים לתואר ראשון בפסיכולוגיה. מי היה מאמין? מסתכל בפוסטים שלי מלפני 5 שנים, הילד הזה שלא רצה לעשות בגרות (ומשלם על זה עכשיו כ"כ), שברח מהלימודים ולא השקיע- חוזר לכותלי מבנה לימודים, ועוד מבחירה.
אני הולך בלב לא שלם. כי זו נראית לי כמו הרמת ידיים. הרמת ידיים מלהיות זמר/שחקן. אני פשוט כרגע מרגיש ששאבתי ב5 שנים האחרונות כל כך הרבה ידע וניסיון מכל המסגרות שהייתי בהן. ועכשיו מה שנותר זה פשוט לעשות. לצאת לעולם האמיתי. ובשביל זה- צריך אומץ ותעוזה. מצרכים שאני לא בטוח שיש לי כרגע. שמצחיק, היה לי אותם יותר בגיל 17. אז אני בוחן אופציות נוספות.
עיינתי קצת לאחרונה בפוסטים קודמים שלי, מלפני שנים, ונתקלתי בילד כל כך אמיץ, עם המון כוחות, ואמונה עצמית. נכון, היו לי המון בעיות, והייתי עדיין חסר ביטחון, ועדיין חסר אופי ועוד לא מלומד ניסיון כמו עכשיו. אבל הייתי כל כך הרבה, ואיכשהוא החיים לימדו אותי כאב, הקטינו אותי.
מי מאמין שהילד הזה הוא אני. מי מאמין שהילד הזה גדל להיות גבר פחדן, חסר אומץ ותעוזה, בלי שום אמונה פנימית, בלי שום בערה, עם המון ביקורתיות עצמית.
הלוואי ומישהו היה ממציא שיקוי שיעלים לי את כל הבעיות. את כל הפחדים שמכבידים לי על התודעה. שגורמים לי למועקה אי שם בצד השמאלי ליד הלב, שמפעילים לי את אינסטיקנט הבריחה, את אינסטיקנט חוסר ההתמודדות. זה לא אמור להיות ככה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
