אני מתחיל להבין משהו.
אני מתחיל להרגיש משהו!
פתאום נופלת עליי הבנה העמוקה שאולי כל העיסוק הזה במוסיקה ומשחק- הוא סתם דרך להשיג אהבה, תשומת לב, הערכה. כל מה שלא היה לי כשהייתי קטן. היה לי חסך עצום להתעסק בזה, אחרי שכל הילדות רציתי, אבל התביישתי. כי הייתי שמן, כי הייתי ילד חסר ביטחון, מופנם, ביישן. רציתי להיות גדול, רציתי שכולם יראו אותי וירצו להיות כמוני לשם שינוי.
ובשנים האחרונים עסקתי בזה בכל הכוח, והגשמתי את החלום הזה.
ואחרי שהגשמתי, פתאום אני לא מצליח להבין מה עוד. מה עכשיו. לאן הולכים, לאן פונים.
החלום היחידי בתחום שעוד טרם הגשמתי- הוא להשתתף בתכנית ריאליטי מוסיקלית. כדי באמת להשיג הערכה ופרסום ליכולות שלי בקנה מידה ארצי.
אני יודע שריאליטי זה זבל שלא ברא השטן. אבל זה חלום ילדות, מאז גיל 8 בערך כשהייתי צופה בתכנית "בראבו", תכנית כישרונות של הילדים.
אבל מעבר לזה, אני לא רוצה את המקצוע הזה. לא רוצה את החוסר שגרה הזה, את החוסר יציבות הזה, את התלות בכל כך הרבה גורמים, את התעתוע בדימוי ובביטחון העצמי. אני נורא נורא אוהב את זה, ולעולם גם אשאר קשור לתחום. אך פתאום, מתעוררים בי צרכים חדשים שטרם הכרתי.
דברים חדשים מעניינים אותי.
ובגלל זה, בכל פעם שניגשתי לבית צבי, שכביכול זו הדרך הסלולה אל עתיד השחקן-זמר, לא רציתי. סירבתי. מצאתי סיבות חיצוניות ללמה לא. כשההבנה האמיתית של הסיבה הייתה כל הזמן מתחת לאף שלי! אני לא באמת רוצה את זה. לא רוצה!
מאז גיל קטן האכלתי את עצמי שאני חייב להיות זמר. חייב להיות מפורסם. חייב לקבל הכרה. שאנשים ירצו בחברתי, יתמוגגו מכמות הכישרון וירצו אפילו להיות כמותי! נשבעתי שבועת-דמים עם עצמי שלא משנה מה יהיה, אני לא יהיה מהאלה שפורשים. המחשבה של איך הידידות שלי יסתכלו עלי מעכשיו שוויתרתי, איך אמא שלי תחשוב שכנראה לא הייתי מספיק מוכשר בשביל זה (ובכלל, כל המשפחה..).
אבל פתאום, הרצון הילדותי הזה מתפוגג לו עם הזמן. פתאום אני מתחיל יותר להיות שלם עם עצמי, למצוא את המקום שלי, מפסיק לרצות אחרים, מפסיק לחיות חלומות של אחרים, ולהבין שהפירסום הוא לא המטרה הבלעדית בחיים. אלא רק אמצעי להשגת דברים, להשגת עבודה ופרנסה.
וכשאני מתנתק מזה- אני מרגיש קצת שיחרור. אבל גם קצת ריקנות. כי פתאום כל מה שהכרתי- נעלם.
יכול להיות שזה עדיין הפחד והטראומה עוד מזה שסירבתי בפעם השנייה לבית צבי אף על פי שהתקבלתי, והתחושות הקשות עשו את שלהן, ואיבדתי קצת אמונה בעצמי או במקצוע. ויכול להיות שזו בגלל השנה הקשה שעברתי בתחום, במסגרת הקורס של כתיבה והלחנה שהרגשתי שם לא כישרוני בעליל. יכולים להיות הרבה מאוד דברים. אבל אי אפשר להתכחש לצרכים החדשים שהתעוררו אצלי.
פתאום אני חוקר ללא הפסקה לגבי לעשות תואר ראשון (אני ותואר ראשון?! מה הקשר?). זה קצת מפחיד.
אני רק יודע שאני חייב למצוא מטרה רצינית בחיים. להתחיל לעשות משהו. אני מתחיל לקחת את העבודה שלי ביתר רצינות. וזה גורם לי למתחים נפשיים.
מסתבר, שבתקופה שאמרתי למנהל שלי שאני מתפטר לטובת בית צבי- הוא כבר התחיל בחיפושים שלו אחר מנהל חדש. ולא העלתי על דעתי שהוא ינסה לקחת את ר', הבחור שהיה אחראי על היריד שהחנות עשתה מלפני שנה. הבחור שלא סבלתי, שעף על עצמו.
הבוס שלי אמר ש"הוא מחפש להיות מנהל". ידעתי מההתחלה שהוא חופר תחתיי, ורוצה להחליף אותי. תמיד ידעתי שהוא רוצה יותר ממה שהוא מציג. מזל שנזהרתי, שהקשבת לאינסטינקטים שלי והוא לא נשאר בעבודה, והוא גם לא יחזור. אבל קצת מפחיד אותי שהוא עדיין נשאר ברקע, שהוא עדיין בקשר עם הבוס שלי, אולי זה אומר משהו לא טוב? או שאני רק מכניס את עצמי לחרדות מיותרות? אני רק יודע שהוא מעצבן אותי. הוא תמיד עיצבן אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
