מישהו מוכן לעזור לי?
הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ. אני לא יודע מה לעשות (זה המשפט אמרתי הכי הרבה פעמים בחודשיים האחרונים).
אני פשוט לא מצליח להחליט. לקבל החלטות. אני משתגע. אני מפספס הרבה דברים ופוגע באנשים בגלל זה.
אמא של הבן זוג שלי התאשפזה בביה"ח בבאר שבע (היא גרה בדרום), והוא רצה לנסוע אליה לסופ"ש הקרוב, ורצה שאצטרף. כי הוא כבר נסע אליה לפני שבוע לבד. ואמר לי שאם לא אצטרף אליו הוא ייסע כבר בחמישי בערב (אתמול).
לא הצלחתי להחליט אם כן או לא. אבל אמרתי לו שהמגמתיות היא שכן, שאבוא איתו. ושהיום אסיים את העבודה ב12 ואסע איתו.
היום בבוקר קמתי והחלטתי שאין לי כוחות ללכת איתו. לנסיעה כזו ארוכה לדרום, ולגמור את הסופ"ש שלי על בתי חולים, ותמיד כשאני נוסע לדרום אני מרגיש שאני לא נח באמת בסופ"ש הזה.
מנגד, לא הלכתי לבקר את אמא שלי שגרה כאן במרכז כבר הרבה מאוד שבועות. פעם, כשרק עברתי לגור בת"א עם הבן זוג שלי- הסידור היה שאני בא לישון אצלה כל סופ"ש (אחריו זה הפך להיות כל סופ"ש שני, פעם בחודש, ועכשיו לעיתים מאוד רחוקות ונדירות..). ופשוט לא באתי לבקר אותה כבר הרבה מאוד זמן. והיא עושה לי כבר הרבה שיחות שהיא מתגעגעת ורוצה לראות אותי, ושהיא לא ראתה אותי כבר הרבה מאוד זמן. ואני מבטיח לה ללא הפסקה שאבוא לראות אותה בקרוב, ולא מקיים.
גם אני מתגעגע אליה. אבל אין לי כוח לחזור לשם. הבית קטן, אני צריך לישון במיטה נפתחת עם אחי הקטן בן ה11 שעוד לא יודע שאני גיי, ואני ביחסים דיי קרירים איתו. והחברים שלי מהתיכון כבר לא בקשר איתי, או שגם רובם כבר עזבו את הבית עם המשפחה, ועברו לגור לבד מחוץ לעיר. כך שגם שם אין לי מה לעשות יותר מדי, אלא פשוט להשתעמם עד מחר בערב שהבן זוג שלי יבוא לקחת אותי/שתיצא שבת ואוכל לקחת שני אוטובסים (שגם לנסיעה הזו אין לי כוח).
יחד עם זאת, לסבתא שלי גילו שהיא שוב חולה בסרטן, והיא נורא סובלת. וזה כואב לי. אבל משום מה מאוד קשה לי ללכת לבקר אותה (היא לא מאושפזת, היא בבית, אבל היא בטיפולים). כי אנחנו דיי מרוחקים, וגם קשה לי להתמודד עם מצב בריאותי שכזה. והתלבטתי אם ללכת עם הבן זוג שלי לשם בשבת הקרובה, שגם אמא שלי תהיה שם בלי שום קשר אליי.
אבל ההתלבטות הזו פשוט שברה אותי.
ועשיתי, מה שהתרגלתי כבר לעשות- להחליט לא להחליט. הכל נראה פתאום נורא. צריך לוותר על משהו, שצריך להקריב משהו.
לא הצלחתי להבין מה אני רוצה שיקרה. איפה אני רוצה להיות. מה בא לי. אפילו מבחינה ריאלית, לא הצלחתי להבין מה הכי כדאי.
ובעקבות זה- פשוט החלטתי- לא להחליט. נשארתי בבית.
הבן זוג שלי נסע כעוס לאמא שלו המאושפזת, כי לא רק שהוא כבר ציפה שאבוא איתו לשם ואבדר אותו כי (סוג של) הבטחתי, גם גרמתי לו לדחות את הנסיעה להיום בצהריים, כשיכל לנסוע לבד כבר אתמול בערב, והוא נורא כעס עליי שבגללי אמא שלו נשארה כל הבוקר עם חברות בביה"ח, ושהוא יכל כבר להיות שם מזמן.
אני מדבר איתו בטלפון, אני בבית מעורער לגמרי על סף בכי, הוא כבר בדרך לדרום בנסיעה באוטו, ושואל אותי שאם החלטתי שכן, הוא עוד יכול לחזור לקחת אותי. אבל שאגיד לו ממש עכשיו כי הוא עוד שנייה עולה על כביש 6 ואז זה בעייתי לחזור. ופשוט לא הצלחתי להחליט!!! הייתי חסר אונים! לא ידעתי מה להגיד- כן או לא. לא ידעתי. הכל היה נראה לי פתאום מאוד רע. הכל היה שחור. לא הצלחתי להבדיל בין טוב לרע. ללמה אני רוצה.
זו ממש נכות ריגשית לא להצליח להחליט!
יחד עם זאת, שוב פעם לא באתי לבקר את אמא שלי. וגם השבוע לא אראה את סבתא שלי, כי אין לי דרך להגיע אליה. הדרך היחידה להגיע אליה היא רק עם בן זוגי שיש לו אוטו (שהציע בעצמו שניסע אליה בשבת, אבל זה היה מתקיים רק אם היה נוסע לאמא שלו אתמול ואז היה חוזר בשבת בבוקר, אבל מין הסתם שבגלל שלא החלטתי- הוא נסע רק היום, וכך גם האופציה הזו ירדה).
והנה אני עכשיו. נשארתי לבד בבית בת"א. שוב. בדיכאון. בבדידות. לא מגיע לשום מקום. לא עומד במילה שלי.
תקוע בת"א. בלי אוטו. בלי אוטובוסים. בלי אף אחד. פעם הבאה שאצא מהבית יהיה רק ביום ראשון כשאלך לעבודה, שוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
