Northern Star

אבל לפני שאספר על זה, ראיתי עכשיו הצגה בסמינר הקיבוצים. של חברה של ידידה שלומדת שם בשנה ב'.

היה נחמד. חלק היו מוכשרים יותר, חלק היו מוכשרים פחות.

תהיתי לעצמי איך זה ישפיע עליי, לראות אנשים אחרים משחקים, אחרי שדיי וויתרתי על החלום שלי (לפחות כרגע זה נראה ככה).

ואין מה לעשות, התאורה הזו, האפלה, המעברים המסתוריים מאחורי הבמה, המחיאות כפיים, כשהשחקנים יוצאים וההורים מחברים בחוזקה- כל זה עושה לי את זה. אבל אז, כשאני חושב באופן ריאלי- על מה הם עברו בשביל להגיע לזה, על מה הם הולכים לעבור בחוץ בשביל להתפרנס בכבוד- זה פשוט עושה לי רע. אז לא ממש התקדמתי בחשיבה שלי לגבי הנושא.

ידידה שלי שהלכתי איתה לראות את ההצגה, גם מאוד רוצה ללכת ללמוד משחק, אבל חוששת בדיוק מאותן הסיבות שלי.

יהיה לי קשה אם היא תלך בסוף ללמוד, ואני לא. זה כאילו היא ניצחה אותי והלכה עם זה עד הסוף, ואני לא.

ואני מוצא את עצמי בוחן אותה כל רגע אם היא חושבת ללכת, מנסה להוריד לה את הרוח מהמפרשים (איזה מגעיל אני).

תוך כדי אני שואל אותה, איך חברה שלה מסתדרת בבית צבי (חברה אחרת שהייתי אמור להתחיל איתה את שנה א' השנה), וכל שנייה מצפה לשמוע כמה רע לה. אבל בינתיים, התשובה היא שסבבה לה. לא יודע למה בא לי שכל מי שלומד משחק/מוסיקה יסבול.

אתמול למרות שנשארתי לבד בבית בסופ"ש, החלטתי ללכת לקולנוע לבד! זו הייתה חוויה מוזרה, קצת מביכה. אבל איך שהוא היה כיף להתנתק ממה אנשים חושבים עליי, ואשכרה ללכת להנות. זה הרגיש קצת בודד, אי אפשר להגיד שלא. כי לצידי היה כיסא ריק, וזה הרגיש מוזר. אבל בסה"כ, נהניתי מאוד מהסרט. "משחק באש". מומלץ. לפחות עמדתי במשימה שלי (שנמצאת ברשימות מצד שמאל. החלטתי שאני צריך להבטיח לעצמי דברים, ולנסות לעמוד במילה שלי).

אני ממשיך אט-אט להכנס לאטרף, למרות שיש לי בן זוג (כבר 5 שנים בערך). לא יודע מה אני מחפש שם. ברגע שמישהו מתחיל איתי שם, אני קוטע את זה ובורח. כי המצפון שלי לא נותן לי לעשות אף צעד נוסף.

התמכרתי קצת לפורנו לאחרונה. התמכרתי לראות סקס אחר. אבל משום מה לאחרונה לא פורנו של גייז, אלא פורנו של סטרייטים (שכמובן הגבר צריך להיות קרוב לטעם שלי).

וכמעט הצלחתי לכתוב ולהלחין שיר חדש אתמול. הייתה לי פתאום מוזה חזקה, הרגשתי מין רגש שרציתי להוציא אותו החוצה. אבל עם הזמן הוא הלך והתמסמס, ונשארתי עם חצי שיר ביד (ככה שאני לא יכול לסמן על זה וי ברשימות בצד). ואני קצת לא אוהב את השירים שלי, יש בהם משהו (בלחן) מדי אופטימי, ילדותי, קיטשי. משהו שבכלל לא מתכתב עם מה שאני אוהב לשמוע שזה דברים יותר אפלוליים, אלקטרונים, דרמטיים... ובמקום זה יוצא לי פופ גלגל"צי מיושן וקיטשי. איזה הזוי זה.

מנסה לא להילחם בזה, פעם לא סבלתי מה שהיה יוצא לי. בייחוד בקורס כתיבה והלחנה. היום אני מבין שזה התוכן שיוצא ממני ואין מה לעשות עם זה.

אבל זה מרגיש לי דפוק לכתוב ולהלחין בכלל. כאילו, מה יהיה כבר עם זה? אפילו אם אעשה וארים הופעה באיזה פאב, סואו? ואז? מה יקרה? איך אני הופך את זה למקצוע? איך? מבאס.

מחר מתחילים שבוע חדש, בוא נקווה שהשבוע הזה ייראה יותר טוב מהקודמים. יום שלישי אמורה להיות לי שוב פגישה באוניברסיטה עם היועצת לימודים. מעניין מה יהיה. לפעמים נורא בא לי ללכת לעשות תואר, וזה מרגיש לי נכון. לפעמים אני חושב שאני מוותר לעצמי שאני לא מנסה להיות טוטאלי בתחום המוסיקה-משחק. אבל אז שאני נזכר בסיבות למה אני בעצם לא טואלי בזה, אני מבין ונכנס לדיכאון. כי אני שונא את עצמי, אני שונא את עצמי שאני מוותר לפחדים ולחרדות, ולא נלחם בזה ומנסה להתפתח ולהתחזק.

מי ייתן והתקופה שתבוא תהיה טובה יותר מזו.

כן, סופ"ש שני בבית לבד, הבן זוג נמצא הרחק אצל אמא שלו, וזה מה שבא לי לעשות.

יש משהו בבדידות הזו- שעושה לי טוב. קצת מזכיר לי את התחושות שהיו לי בגיל 17-18 כשרק נכנסתי לעולם הזה של היכרויות של גייז.

אני מוצא את עצמי מתחבר לאטרף, אתר היכרויות של גייז כבר שבוע שני ברציפות. לא יודע למה. אנשים פונים אליי, אני משאיר להם עקבות- אבל אני לא עונה להם, לא יכול. המצפון שלי לא מאפשר לי.

בא לי להכיר דברים חדשים, אנשים חדשים. חוויות חדשות. סקס חדש. שיהיה באוויר את כל אווירת הריגוש, החיזור, הפלירטוט והסקס הסוער.

אולי אני צריך להיפרד מחבר שלי?

אולי אני לא מצליח להחליט שום דבר בחיים כי אני לא נאמן לתחושות ולרגשות שלי, ועוצר את עצמי? מהפחד להפסיד?

אולי אני צריך להגיד "שהעולם ילך להזדיין" ולעשות מה שבראש שלי? חיים פעם אחת?

בא לי לבלוע את העולם. בא לי ללכת עכשיו למסיבת גייז לבד (בדיוק כמו שקרה בשבוע שעבר). זו תחושה שחזקה בי.

אבל הפחד העמוק הזה מלהפסיד דברים טובים- הוא זה שמשתק אותי. פשוט משתק!

אז יש מצב שאני בן זונה של חבר. יש מצב שאני בן זונה של אדם. בלי ערכים. בלי מצפון. בוגדני.

אבל אני חייב להיות נאמן לרגשות ולתחושות שלי. וכן, זה מה שבא לי לעשות כבר הרבה מאוד זמן.

מישהו מוכן לעזור לי?

הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ. אני לא יודע מה לעשות (זה המשפט אמרתי הכי הרבה פעמים בחודשיים האחרונים).

אני פשוט לא מצליח להחליט. לקבל החלטות. אני משתגע. אני מפספס הרבה דברים ופוגע באנשים בגלל זה.

אמא של הבן זוג שלי התאשפזה בביה"ח בבאר שבע (היא גרה בדרום), והוא רצה לנסוע אליה לסופ"ש הקרוב, ורצה שאצטרף. כי הוא כבר נסע אליה לפני שבוע לבד. ואמר לי שאם לא אצטרף אליו הוא ייסע כבר בחמישי בערב (אתמול).

לא הצלחתי להחליט אם כן או לא. אבל אמרתי לו שהמגמתיות היא שכן, שאבוא איתו. ושהיום אסיים את העבודה ב12 ואסע איתו.

היום בבוקר קמתי והחלטתי שאין לי כוחות ללכת איתו. לנסיעה כזו ארוכה לדרום, ולגמור את הסופ"ש שלי על בתי חולים, ותמיד כשאני נוסע לדרום אני מרגיש שאני לא נח באמת בסופ"ש הזה.

מנגד, לא הלכתי לבקר את אמא שלי שגרה כאן במרכז כבר הרבה מאוד שבועות. פעם, כשרק עברתי לגור בת"א עם הבן זוג שלי- הסידור היה שאני בא לישון אצלה כל סופ"ש (אחריו זה הפך להיות כל סופ"ש שני, פעם בחודש, ועכשיו לעיתים מאוד רחוקות ונדירות..). ופשוט לא באתי לבקר אותה כבר הרבה מאוד זמן. והיא עושה לי כבר הרבה שיחות שהיא מתגעגעת ורוצה לראות אותי, ושהיא לא ראתה אותי כבר הרבה מאוד זמן. ואני מבטיח לה ללא הפסקה שאבוא לראות אותה בקרוב, ולא מקיים.

גם אני מתגעגע אליה. אבל אין לי כוח לחזור לשם. הבית קטן, אני צריך לישון במיטה נפתחת עם אחי הקטן בן ה11 שעוד לא יודע שאני גיי, ואני ביחסים דיי קרירים איתו. והחברים שלי מהתיכון כבר לא בקשר איתי, או שגם רובם כבר עזבו את הבית עם המשפחה, ועברו לגור לבד מחוץ לעיר. כך שגם שם אין לי מה לעשות יותר מדי, אלא פשוט להשתעמם עד מחר בערב שהבן זוג שלי יבוא לקחת אותי/שתיצא שבת ואוכל לקחת שני אוטובסים (שגם לנסיעה הזו אין לי כוח).

יחד עם זאת, לסבתא שלי גילו שהיא שוב חולה בסרטן, והיא נורא סובלת. וזה כואב לי. אבל משום מה מאוד קשה לי ללכת לבקר אותה (היא לא מאושפזת, היא בבית, אבל היא בטיפולים). כי אנחנו דיי מרוחקים, וגם קשה לי להתמודד עם מצב בריאותי שכזה. והתלבטתי אם ללכת עם הבן זוג שלי לשם בשבת הקרובה, שגם אמא שלי תהיה שם בלי שום קשר אליי.

אבל ההתלבטות הזו פשוט שברה אותי.

ועשיתי, מה שהתרגלתי כבר לעשות- להחליט לא להחליט. הכל נראה פתאום נורא. צריך לוותר על משהו, שצריך להקריב משהו.

לא הצלחתי להבין מה אני רוצה שיקרה. איפה אני רוצה להיות. מה בא לי. אפילו מבחינה ריאלית, לא הצלחתי להבין מה הכי כדאי.

ובעקבות זה- פשוט החלטתי- לא להחליט. נשארתי בבית.

הבן זוג שלי נסע כעוס לאמא שלו המאושפזת, כי לא רק שהוא כבר ציפה שאבוא איתו לשם ואבדר אותו כי (סוג של) הבטחתי, גם גרמתי לו לדחות את הנסיעה להיום בצהריים, כשיכל לנסוע לבד כבר אתמול בערב, והוא נורא כעס עליי שבגללי אמא שלו נשארה כל הבוקר עם חברות בביה"ח, ושהוא יכל כבר להיות שם מזמן.

אני מדבר איתו בטלפון, אני בבית מעורער לגמרי על סף בכי, הוא כבר בדרך לדרום בנסיעה באוטו, ושואל אותי שאם החלטתי שכן, הוא עוד יכול לחזור לקחת אותי. אבל שאגיד לו ממש עכשיו כי הוא עוד שנייה עולה על כביש 6 ואז זה בעייתי לחזור. ופשוט לא הצלחתי להחליט!!! הייתי חסר אונים! לא ידעתי מה להגיד- כן או לא. לא ידעתי. הכל היה נראה לי פתאום מאוד רע. הכל היה שחור. לא הצלחתי להבדיל בין טוב לרע. ללמה אני רוצה.

זו ממש נכות ריגשית לא להצליח להחליט!

יחד עם זאת, שוב פעם לא באתי לבקר את אמא שלי. וגם השבוע לא אראה את סבתא שלי, כי אין לי דרך להגיע אליה. הדרך היחידה להגיע אליה היא רק עם בן זוגי שיש לו אוטו (שהציע בעצמו שניסע אליה בשבת, אבל זה היה מתקיים רק אם היה נוסע לאמא שלו אתמול ואז היה חוזר בשבת בבוקר, אבל מין הסתם שבגלל שלא החלטתי- הוא נסע רק היום, וכך גם האופציה הזו ירדה).

והנה אני עכשיו. נשארתי לבד בבית בת"א. שוב. בדיכאון. בבדידות. לא מגיע לשום מקום. לא עומד במילה שלי.

תקוע בת"א. בלי אוטו. בלי אוטובוסים. בלי אף אחד. פעם הבאה שאצא מהבית יהיה רק ביום ראשון כשאלך לעבודה, שוב...

אני מתחיל להבין משהו.

אני מתחיל להרגיש משהו!

פתאום נופלת עליי הבנה העמוקה שאולי כל העיסוק הזה במוסיקה ומשחק- הוא סתם דרך להשיג אהבה, תשומת לב, הערכה. כל מה שלא היה לי כשהייתי קטן. היה לי חסך עצום להתעסק בזה, אחרי שכל הילדות רציתי, אבל התביישתי. כי הייתי שמן, כי הייתי ילד חסר ביטחון, מופנם, ביישן. רציתי להיות גדול, רציתי שכולם יראו אותי וירצו להיות כמוני לשם שינוי.

ובשנים האחרונים עסקתי בזה בכל הכוח, והגשמתי את החלום הזה.

ואחרי שהגשמתי, פתאום אני לא מצליח להבין מה עוד. מה עכשיו. לאן הולכים, לאן פונים.

החלום היחידי בתחום שעוד טרם הגשמתי- הוא להשתתף בתכנית ריאליטי מוסיקלית. כדי באמת להשיג הערכה ופרסום ליכולות שלי בקנה מידה ארצי.

אני יודע שריאליטי זה זבל שלא ברא השטן. אבל זה חלום ילדות, מאז גיל 8 בערך כשהייתי צופה בתכנית "בראבו", תכנית כישרונות של הילדים.

אבל מעבר לזה, אני לא רוצה את המקצוע הזה. לא רוצה את החוסר שגרה הזה, את החוסר יציבות הזה, את התלות בכל כך הרבה גורמים, את התעתוע בדימוי ובביטחון העצמי. אני נורא נורא אוהב את זה, ולעולם גם אשאר קשור לתחום. אך פתאום, מתעוררים בי צרכים חדשים שטרם הכרתי.

דברים חדשים מעניינים אותי.

ובגלל זה, בכל פעם שניגשתי לבית צבי, שכביכול זו הדרך הסלולה אל עתיד השחקן-זמר, לא רציתי. סירבתי. מצאתי סיבות חיצוניות ללמה לא. כשההבנה האמיתית של הסיבה הייתה כל הזמן מתחת לאף שלי! אני לא באמת רוצה את זה. לא רוצה!

מאז גיל קטן האכלתי את עצמי שאני חייב להיות זמר. חייב להיות מפורסם. חייב לקבל הכרה. שאנשים ירצו בחברתי, יתמוגגו מכמות הכישרון וירצו אפילו להיות כמותי! נשבעתי שבועת-דמים עם עצמי שלא משנה מה יהיה, אני לא יהיה מהאלה שפורשים. המחשבה של איך הידידות שלי יסתכלו עלי מעכשיו שוויתרתי, איך אמא שלי תחשוב שכנראה לא הייתי מספיק מוכשר בשביל זה (ובכלל, כל המשפחה..).

אבל פתאום, הרצון הילדותי הזה מתפוגג לו עם הזמן. פתאום אני מתחיל יותר להיות שלם עם עצמי, למצוא את המקום שלי, מפסיק לרצות אחרים, מפסיק לחיות חלומות של אחרים, ולהבין שהפירסום הוא לא המטרה הבלעדית בחיים. אלא רק אמצעי להשגת דברים, להשגת עבודה ופרנסה.

וכשאני מתנתק מזה- אני מרגיש קצת שיחרור. אבל גם קצת ריקנות. כי פתאום כל מה שהכרתי- נעלם.

יכול להיות שזה עדיין הפחד והטראומה עוד מזה שסירבתי בפעם השנייה לבית צבי אף על פי שהתקבלתי, והתחושות הקשות עשו את שלהן, ואיבדתי קצת אמונה בעצמי או במקצוע. ויכול להיות שזו בגלל השנה הקשה שעברתי בתחום, במסגרת הקורס של כתיבה והלחנה שהרגשתי שם לא כישרוני בעליל. יכולים להיות הרבה מאוד דברים. אבל אי אפשר להתכחש לצרכים החדשים שהתעוררו אצלי.

פתאום אני חוקר ללא הפסקה לגבי לעשות תואר ראשון (אני ותואר ראשון?! מה הקשר?). זה קצת מפחיד.

אני רק יודע שאני חייב למצוא מטרה רצינית בחיים. להתחיל לעשות משהו. אני מתחיל לקחת את העבודה שלי ביתר רצינות. וזה גורם לי למתחים נפשיים.

מסתבר, שבתקופה שאמרתי למנהל שלי שאני מתפטר לטובת בית צבי- הוא כבר התחיל בחיפושים שלו אחר מנהל חדש. ולא העלתי על דעתי שהוא ינסה לקחת את ר', הבחור שהיה אחראי על היריד שהחנות עשתה מלפני שנה. הבחור שלא סבלתי, שעף על עצמו.

הבוס שלי אמר ש"הוא מחפש להיות מנהל". ידעתי מההתחלה שהוא חופר תחתיי, ורוצה להחליף אותי. תמיד ידעתי שהוא רוצה יותר ממה שהוא מציג. מזל שנזהרתי, שהקשבת לאינסטינקטים שלי והוא לא נשאר בעבודה, והוא גם לא יחזור. אבל קצת מפחיד אותי שהוא עדיין נשאר ברקע, שהוא עדיין בקשר עם הבוס שלי, אולי זה אומר משהו לא טוב? או שאני רק מכניס את עצמי לחרדות מיותרות? אני רק יודע שהוא מעצבן אותי. הוא תמיד עיצבן אותי.

היום הייתי בפגישה באוניברסיטה. התעניינתי בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. מי היה מאמין. זה נראה קרוב יותר מאיי פעם.

פתאום זה הרגיש לי נכון, ללכת ללמוד. הרבה יותר נכון מנגיד ללכת לבית צבי. איזה הזוי זה! זה אמור להיות הפוך!

אבל נסתרות דרכי האינטואיציה שלי. אני כבר לא מצליח להבין את עצמי. 

מצחיק שאני החלטתי לא לגשת לבית צבי בכדי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, והחברה של ידידה שלי שכן החליטה לגשת ללמוד בבית צבי- פסיכולוגיה הייתה האופציה השנייה שלה.

יש לי עוד קצת זמן לחשוב על זה. אבל זו הייתה חוויה מעניינת ללכת למוסד לימודי כזה. להרגיש פתאום את הרצינות, את איכות האנשים, הרגיש לי כמו עסק של גדולים. הריח כמו התחלה חדשה ומעניינת. ועל הדרך גם היועצת לימודים קצת התחילה ופלירטטה איתי. זה היה מוזר מאוד.

אבל אין מה לעשות, פשוט עצוב ולעולם יהיה עצוב לי לוותר על תחום הבמה. מאוד. אולי אני אנסה לשלב? אולי אני מוכר לעצמי אשליה? שאני רק אשלב את זה, ובעצם זה יישאר בגדר תחביב ולא יתפתח מכאן לשום מקום?

פתאום הבנתי שהמקצוע הזה הוא לא המקום ההרמוני עבורי. הלחץ, החרדה של מה יהיה, השגרה הלא יציבה, הביקורתיות יתר- עושים לי לא טוב.

מצד שני, אני מרגיש שאני גדל על הבמה, שרואים אותי במלוא היופי שלי, שרואים אותי, שמקשיבים לי, שנותנים לי תשומת לב, שאני יכול לבטא את עצמי בצורה הכי טובה שיש. זה כמו לקבל אורגזמה.

אני עוד שוקל אולי ללכת למוסד הלימודים המוסיקלי השני, ולא לאוניברסיטה (אבל איך שהוא, כרגע, זה מרגיש לי פחות נכון). או שאני עוד שוקל פשוט להמשיך בקורסים במוסיקה על אש קטנה, ובינתיים לתת צ'אנס לפסיכולוגיה, צ'אנס אמיתי. ולשלב את העבודה. זה לא קצת גדול עליי?

הפחד שלי מללכת ללמוד הוא אמיתי. הזיכרון שלי מלימודים הוא נורא לא טוב. מספיק לעיין קצת אחורה בכדי לראות מה עבר עליי בתיכון.

חבל שאי אפשר לעצור את הזמן מלכת. ההתקדמות המהירה הזו של הימים מפחידה אותי. זה אמור לחלוף כל כך מהר? אולי אני עושה משהו לא נכון? אולי השגרה שלי כרגע נורא לא מעניינת, ונראית אותו הדבר וזה מה שיוצר את האשליה שהזמן פשוט טס קדימה? זה מפחיד. אני מרגיש שאני במירוץ כנגד הזמן.

להספיק להנות. להספיק חברים. להספיק ללמוד. להספיק בן זוג. להספיק לעבוד. להספיק להספיק להספיק!

לאחרונה אני שומע הרבה שאני "נראה מבוגר יותר מגילי", אנשים מופתעים שאני זורק "23". אומרים לי שזה לא בגלל שאני נראה חלילה מבוגר עם קמטים, אלא בגלל שאני גבוה, נורא אלגנטי, בוגר ושקט. עושה רושם ואנרגיות של אדם בוגר. לא יודע איך לקחת את זה, פעם זה היה נשמע לי מאוד רע, כי כל מה שרציתי להיות זה ילד טמבל שלא גדל לעולם, עם אנרגיות של ילד. אבל איך שהוא, המציאות ביגרה אותי. הניהול חנות, המציאות שחוויתי, וכמובן האופי הדיי מופנם שלי- הם אלה שגרמו לכל זה.

לאחרונה משום מה אני מתחיל לחשוב על בחורים אחרים. להתגעגע לאנדרנלין הזה, שלהכיר מישהו חדש. לפני כמה שנים שהייתי שקוע בזה- זה היה לי כל כך כיף. האקשן הזה, הריגוש הזה. אולי פשוט חסר לי בחיים ריגוש, מי יודע. אבל אני רק יודע שיש לי הרבה חלומות אירוטיים, אפילו התחברתי פעם או פעמיים לאטרף (לא יודע למה), אני קצת משחק באש האמת כשחושבים על זה.

כשהתחברתי, פגשתי את המיני-אקס שלי, שנורא התאהבתי בו (אהבה חד-צדדית כנראה), והוא לא ידע שהתאהבתי בו. וזה פשוט לא זרם לכלום כי הוא לא היה רציני מספיק, ולי לא היה ביטחון להניע את זה מספיק. אבל משום מה, קצת שמחתי לראות שגם כעבור 5 שנים- הוא עדיין תקוע באותו מקום. זה אומר שזו לא אשמתי אולי (איך אני אוהב להאשים את עצמי בכל דבר).

יצא לי להיות במרכז ת"א שוב אחרי הרבה זמן (הלכתי להסתפר אצל הספר הקבוע), ופתאום הרגשתי געגוע גדול למקום הזה. לדיזינגוף-קינג' ג'ורג'.. כמה חבל שאני לא עובד שם יותר. אזור מדהים, חי ותוסס. זה חלום אמיתי שלי לגור שם. האזור היחידי כרגע על הפלנטה שאני יכול להרגיש *אני* במלוא מובן המילה.

אגב *אני במלוא מובן המילה*- היום החלטתי לחטט קצת יותר בארון, והחלטתי ללבוש ג'ינס חדש- טיפה יותר צמוד ויפה. במקום הג'ינס הקבוע לעבודה שלי. החלטתי שאני לא מרים ידיים, ומנסה להיות מי שאני ומה שאני. וזה צעד אמנם מאוד קטן, אך עדיין צעד משמעותי בשבילי.