מה אני אגיד לכם?
החיים אכזבו.
שמתי לב שבשמך ה6 שנים האחרונות שהבלוג הזה קיים, כתבתי בו את הפוסטים שלי בתקופות הכי סוערות בחיי, שהייתי חייב לשאול בהן המון שאלות.
וגם עכשיו אני רוצה לשאול שאלות. אבל לאף אחד אין את התשובות בשבילי.
דמיינתי את העולם שלי אחרת, דמיינתי את עצמי עושה דברים שירגשו אותי, מצליח במוסיקה באופן מטאורי, צובר המון הרפתקאות בחיים.
ובעיקר- לא עובד קשה כמו שעובד עכשיו כדי לפרנס את עצמי, לא מתפתח ולא עוסק בתחום שאני רוצה לעסוק בו באמת.
המרמור והתסכול מהחיים כל כך חזקים.
כנראה שחייתי בבועה עד היום, הייתי בטוח שהחיים קלים יותר, כנראה שהמשפחה והטלוויזיה מכרו לי דברים לא נכונים.
מה המסקנות מהשנים האחרונות?
- אני אמנם לא בארון, לא מול המשפחה ולא מול החברים. אך יש לי בעיה להיות הומו בפומבי. להתלבש כמו שבא לי, לקבל תשומת לב- גם שלישית, להגיד זאת מול אנשים חדשים, בעיקר מול קולגות בעבודה הרצינית שלי (מנהל חנות).
- אני אמנם כבר לא אנורקס, אבל עם המון תסביכים אנוקרטים. הסדר אוכל היומיומי שלי- לא אוכל עד 8 בערב, ואז בערב אוכל ארוחת ערב גדולה.
אין לי זמן ללכת למכון כושר (וכסף למנוי). לא מרוצה מהמראה שלי (כנראה שלעולם לא אהיה מרוצה), ולכן אפילו לא העלתי במשך כמה שנים תמונות לפייסבוק. לא יודע למה.
- אני עדיין עם הבן זוג שלי. 4 שנים תכף. אוהב אותו אהבת נפש, התשוקה קצת ירדה (מין הסתם אחרי 4 שנים), הוא האדם שיודע עליי הכל, כמו משפחה, אני מרגיש לידו הכי נוח. אנחנו מאוד שונים, אך גם מאוד דומים. השוני יכול לזרוע הרס גדול מאוד, אבל איכשהוא למדנו לגשר עליו. אולי קצת להתעלם, אולי קצת הרמנו ידיים בנושא, ואנחנו כבר לא כמו פעם מנסים לחנך אחד את השני. הוא כבר בא לחגוג עם המשפחה שלי את חג שבועות, ערב ראש השנה, היה בחתנונה של אח שלי. ואני לחילופין הייתי אצל המשפחה שלו לא פעם, בהלוויה של סבתו ועוד.
- ההורים שלי התגרשו בשעה טובה. לאמא שלי טוב מאוד, היא נרגעה. כבר לא עצבנית כמו פעם. יש לה בן זוג חדש. אבא שלי גם נרגע, למעט דכאונות בודדים שיש לו. אני כמעט ולא בקשר איתו, אך ברוח טובה איתו. ועם אמא שלי אני בקשר יומיומי.
כשאתה מתבגר, אתה פתאום מבין כמה פאקים יש להורים שלך. כמה אמא שלך היא בעצם כמו ילדה קטנה, חולת תשומת לב, קצת בורה, קצת פרחה. וכמה אבא שלי הוא איש חלש, כמה הוא לא יודע להתמודד, וכמה מעט יש לו בחיים. כנראה שלקחתי משניהם, אך התעצבתי לי בדרכי שלי.
- נושא הקריירה הוא הנושא הכי רגיש בחיים שלי כרגע. אני כבר בן 22, לא ילד. הספקתי ללמוד לא מעט, בבתי ספר למשחק, בבתי ספר לשירה, למדתי הפקה מוסיקלית, עדיין בשיעורי פיתוח קול כבר במשך 3 שנים, בשיעורי פסנתר כבר תכף שנה. לא הלכתי לבתי ספר המפורסמים והחזקים שדורשים עשרות אלפי שקלים, אלא יותר האלה שהם פעם בשבוע. התקבלתי לבית צבי, עד שהבנתי את הדרישות הלא הגיוניות. מאיפה אני מקריץ סכומי עתק שכאלו לשנת לימודים, וכל זה מבלי לעבוד במשך 3 שנים, כי הלימודים לא מאפשרים זאת?
קצת התייאשתי. כל האמביציה של ההתחלה קצת ירדה לי. הבנתי שאני מאוד אוהב את עולם הטלוויזיה, את עולם התשומת לב. שהוא חלק בלתי נפרד מעולמו של זמר. העיסוק במוסיקה הוא נהדר, אך משום מה לא מספק אותי באותה רמה.
לדוגמא, אני צריך ללמוד עכשיו לשיעור פסנתר, אך משהו מונע בעדי לעשות את זה ואני מעדיף לכתוב כאן פוסט שלא יעזור לי בכלום בחיים. ובכלל, אני מרגיש שהפסנתר, הכתיבה, היצירה.. כל הדברים הללו הפכו להיות כמו מעמסה עבורי. אולי אני לא באמת מתאים לעולם הזה של המוסיקה?
ביקורת על עצמי כמוסיקאי:
זמר- יש לי מנעד עצום לגבר. 4.5 אוקטבות. שר גבוה מאוד. השמיעה המוסיקלית שלי חדה (אלא אם כן אני מתרגש ואז הכל מתערפל). הקול שלי מיוחד, שונה בנוף הקולות הגבריים. על הקול שלי אפשר עוד לעבוד, ואז יימנעו כל זיופונים הכי קטנים שיש. על השמיעה המוסיקלית שלי אפשר עוד לעבוד דרך הפסנתר.
ביטחון עצמי- בעקבות כל ההופעות שהיו לי, והבתי ספר למשחק- אני כבר לא מתרגש כמו פעם לעלות על הבמה. עדיין יש את הפרפרים בבטן, עדיין יש את ההתרגשות. אך לא ההתרגשות שמשתקת. כנראה שזה בא מהניסיון. הביטחון שלי גבוה יותר. עדיין לא עצמי עד הסוף, עדיין לא אומר את כל מה שאני חושב, עדיין לא המסמר של הכיתה הרבה מאוד פעמים. אבל המצב השתפר באלפי מונים מפעם. גם זה שאני מנהל חנות מאוד עזר לזה.
אך עדיין אין לי את הביטחון לקדם את עצמי, אין לי את הביטחון לפרסם בפייסבוק את ההקלטות שלי, זה נובע מפרפקטציוניזם, זה נובע מהפחד מה האחרים יחשבו (שאולי זה גרוע, או שאני מתלהב וכו'), אין לי את הביטחון להגיד מה שבא לי, להתחבר לאנשים שאני רוצה. הילדות שלי מעכבת אותי עד היום.
הופעה חיצונית- כידוע יש לי בעיה אנוקרטית חמורה (ואני מודע לזה). אני מת לעצב לעצמי גוף מחוטב ושרירי ויפה, ולהיות כוסון על. אבל צריך בשביל זה המון סבלנות וכסף וזמן למכון כושר. מה שעד היום העבודה שלי לא נתנה לי. כסף- אןי מספיק. זמו- אין מספיק. אולי מהיום שהורדתי הילוך קצת בעבודה זה יוכל לקרות. אך עדיין העבודה שלי לא מספיקה לי כספית לכלום (עוד אחד מהאכזבות בחיים).
אני לא אוהב את איך שאני נראה, הייתי משנה הכל. אני יודע שאני נחשב לאחד שנראה טוב. אבל לא בעיניי. זה לא נושא שבוער לי ביום יום, כי יש לי את החבר שלי שאוהב אותי כמו שאני ומפרגן. אבל כשזה בא ללעלות תמונה לפייסבוק- אני לא מסוגל.
פעם חשבתי שאוכל ללכת לתחרות ריאליטי והדלתות ייפתחו. פעם חשבתי שלהוציא סינגל עם קליפ ייקדם אותי להיות זמר מפורסם, היום אני מבין שאני אחד מאלפים.
היום הבנתי שלחיות טוב, לעשות כסף- אלו דברים שמאוד חשובים לי. ולא באים יחד עם המקצוע שאני בוחר ורוצה לעצמי. זה וויתור היטסרי לעשות, שאני לא יודע אם אני מסוגל לעשותו. אבל אולי המוסיקה מנצחת.
אני כל כך מרגיש תקוע בחיים שלי. מת להיות זמר, לא יודע איך לעשות את זה. נמאס לי להיות בלימודים כל הזמן, בא לי כבר לעשות, שישמעו עלי, שידעו עלי, להתפרנס מזה.
וגם אם אני צריך עוד ללמוד- אין לי כסף לזה. אין לי זמן לזה. לא בא לי לפרוץ בגיל מבוגר, ככל שעוברות השנים- אתה פחות נחשב בתחום הזה.
אני לא יודע אם מוסיקה זה תחום שיכול למלא אצלי הכל. אולי אם אעבוד בו ואצליח בו המון. אך זה לא נראה שזה הולך לקרות עם מה שאני מייצג. בטח שלא בישראל.
טוב. נגמר לי הסוס. נגמר לי הכוח כבר לכתוב.
הקאתי הכל. את רוב מה שאני רוצה להגיד. אפילו מבלי לערוך כלום.
מתוסבך שכמותי. עוד פוסט מתוסבך לבלוג מתוסבך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
