זה קרה ממש עכשיו, בדיוק לפני מספר חודשים.
הלכתי לאודישן, ביצעתי שני מונולוגים ושיר. היה מוצלח.
ואז כמובן, מגיעה השאלה- האם באמת להשקיע, להתמקד ולהתפתח במשחק או למצוא כיוונים חדשים.
החלטתי לוותר.
לא ידעתי כמה ההחלטה הזו תשנה ותבגר אותי, ובעיקר- תלחיץ אותי.
קודם כל, אתחיל בנסיבות ההחלטה שלי.
לשלם 17 אלף ש"ח לשנה למסלול לימודים תובעני ותחרותי, כשאין לך את האופציה הנורמלית לעבוד ולפרנס את עצמך- זה לא אופטימלי לאדם שאין לו גב כלכלי, וצריך לפרנס את עצמו, לממן את חייו ובין היתר גם לשכור קורת גג. בשליש הראשון אתה "נהנה" משעות נוחות- כל יום מהבוקר ועד 16:30, ואז אתה יכול לעבוד באופן חלקי. ולאחר מכן ועד סוף השנה השלישית- הלימודים מסתיימים יום-יום ב6 בערב, ואז ב11 בלילה. מי שממש רוצה- שמורה לו האופציה ללכת לעבוד בזנות בלילות.
מוכרים לך שאפשר לזכות בתחרויות שנותנות מלגות (ע"ס 1000,2000,3000 ש"ח) שזה נהדר ועוזר, אבל לא עוזר למי שצריך לשלם שכר דירה בסוף החודש.
לא מספרים לך, שבסוף שנה א' מנפים יותר ממחצית מהתלמידים, משמע- יותר ממחצית לא היו אמורים ללמוד בשנה הראשונה. משמע- הבית ספר עושה את כספו בעיקר משנה א'.
לסיכום, ללכת לבית צבי זו אופציה ששמורה לעשירים או/ו אנשים אמביציוזיים בהחלט שחסכו את כל כספם למטרה הבלעדית הזו (ומה שיוצא שבנוסף ל3 שנים הלימודים הקשות, אתה מצרף עוד לפחות שנה וחצי-שנתיים של עבדות וחיסכון כספי למען מטרה נעלה זאת, או לוקח הלוואה בנקאית ומשתעבד לבנק). והסיכוי שתחזיר את הסכום שהשקעת בלימודים הוא אפסי עד לא קיים. וגם אם כן קיים, ייקח כמה שנים טובות בעבודה קשה מאוד.
סיבה נוספת לסירוב היא שפתאום הבנתי שאני הולך לשעבד את חיי ל3 שנים לימודים נוספות. והתוצאה בסופו של דבר תהיה לאו דווקא התוצאה שאני מחפש/מדמיין לעצמי שבא לי להיות בגיל 25. מדובר בבית ספר שבעיקר מכוון לתיאטרון נטו, וגם הבוגרים המוכשרים לאו דווקא מוצאים את עצמם בעבודות לאחר מכן. במצב הטוב והנדיר- ניצבים/תפקידים משניים בהפקות ענק של עשרות משתתפים ולקוות שמישהו ישים לב אלייך, במקרה הרע בקלטות ילדים וצוותי בידור. במקרה העוד יותר רע- שלום, נולד לו עוד מורה פרטי לפיתוח קול בארץ, מורה לפסיכודרמה, מורה לסדנאות לגיל הרך. במקרה הנורא מכל- אתה מבין שבזבזת 3 שנים ופונה לתחום אחר (הרוב המוחלט אגב, סטטיסטית, נמצאים בקבוצה האחרונה שמניתי).
לא ראיתי את עצמי מגיע לנקודה שאני רוצה להגיע אליה בעזרת בית צבי. לנקודה שיהיה לי טוב בה. כבר הגענו למסקנה מהפוסטים הקודמים- שאני כן בן אדם חומרני, שאוהב ושואף לאיכות חיים גבוהה. דבר שהתנגש עם התחום הנהדר והמרגש של תיאטרון בישראל.
והסיבה האחרונה היא- מה המקום העבודה מנגד הציע לי. באותו יום שכבר החלטתי ללכת לבית צבי- הבוס שלי התייצב במשרד בחנות והציע להצמיד לי רכב עם דלקן (דבר שאז היה נשמע מדהים), וללכת להכשיר מנהל לסניף חדש שנפתח בצפון. נשמע נהדר, נשמע כמו קידום. לא הבנתי כמה עשיתי את טעות חיי. אדבר על כך בהמשך. אך רק אוסיף את הפתגם "לא כל הנוצץ הוא זהב". שנכון גם למקום עבודה, וגם לבית צבי.
ובחזרה לעניין, פתאום הבנתי שאיבדתי קצת כיוון. ששכחתי לשם מה הלכתי ללמוד לפני שנתיים משחק בבית ספר אחר, זה היה כדי לפתח את הביטחון עצמי ואת הנוכחות והנוחות הבימתית. אך בסופו של יום- אני בכלל זמר. אני מוסיקאי. ואמנם ישנה התעסקות כזו או אחרת בבית צבי במוסיקה, אבל לא בצורה ולא ברמה שאני שואף ורוצה אליה. ולא מכוונים אותך להיות זמר-יוצר, אלא שחקן שגם יודע בין היתר לשיר.
כולם ישכנעו אותך ללכת לבית צבי, מבחינת המשפחה והחברים כבר מראש בחרת במקצוע שלא לרוחם, שאין בו כסף ואין בו יציבות. "בית צבי" נשמע להם כמו שם שייתן לך מסגרת, ואמא ואבא לצרות האלה שאתה מחפש, ואולי אפילו אפשרות קידום. אבל הם לא יודעים שאין בזה כלום. שמבפנים אתה רואה את כל מה שהם לא רואים מבחוץ.
הסירוב-
ואז אחרי שבירת ראש, אחרי שבועיים קשים במיוחד, של דיכאון איום, של התייעצויות עם אלפי אנשים (לא מומלץ- אתה שוכח כבר מה הקול הפנימי שלך אומר)- החלטתי ללכת נגד הזרם, קיבלתי רגליים קרות, והמוח שלי שידר לי- תסרב!!!
הייתי אמור ללכת לשלם את הסכום הענק לבית צבי (בלא פחות- בשיק מזומן! אין דרכים אחרות), נסעתי באוטובוס, ופתאום הנסיעה נראתה לי מזעזעת. נסיעה ארוכה, לא נוחה, אוטובוס ישן, שלא מגיע בזמן. אתה יורד מהאוטובוס, פתאום הסביבה נראית לך מיושנת, שהבית ספר נמצא באיזה חור, שאין אנשים באזור.
אני משלם למזכירות, ופתאום מבין איזו טעות חמורה עשיתי! אני חוזר ואומר שאני מתחרט, עושים עליי שרירים ואומרים שזו בעיה להחזיר את הכסף, ויש מצב שיש גם קנס רציתי על כך שהחלטת וסירבת, ולא משנה שזה אחרי 5 דקות (!!!). בסוף אחרי לחצים רבים, החזירו לי את הכסף.
ההשלכות-
כשאתה מספר את זה לחברים ולמשפחה- על אותו סירוב, הם אמנם לא יוצאים נגדך, הם אמנם משחקים אותה ש"תעשה מה שטוב בשבילך"- אבל מוסיפים על הדרך "אבל יאללה תתחיל לעשות משהו במוסיקה שאתה כל כך רוצה".
בתוך ליבם הם מצפים שעכשיו אתה חייב לעשות משהו באותה רמה, שימלא לפחות את חלל בית צבי, אחרת חבל שוויתרת על בית צבי (אולי אני בעצם מצפה מעצמי? ושם את זה בתחפושת של הסביבה?).
ופתאום אתה נקלע לחובת הוכחה. פתאום ידיד זורק לך שאתה כבר בן 22, שהשעון מתקתק וזה לא לטובתי. פתאום אתה לא מוצא מסגרת שתקדם אותך לעבר הבטוח, פתאום אתה נתקע. שוקע, מתבלבל. לא מבין מה אתה אמור לעשות עם חייך עכשיו. פתאום אתה אבוד.
אז מה שקורה זה, וכתוצאה מחלל בית צבי- אתה יורה לכל הכיוונים, מנסה לתפוס כמה שיותר ציפורים, אולי אני אקלע במשהו, אבל בסופו של דבר אתה יורה בעצמך ולא מתקדם.
לא יכולתי לסבול את הריקנות שבית צבי השאיר לי.
הלכתי לשני ראיונות בשני בתי ספר להפקה מוסיקלית, עברתי מבחנים, הייתי אמור לעבור עוד מבחנים (שכבר שילמתי עליהם ממיטב כספי)- ולא הגעתי להם אליהם בכלל. מפאת חוסר זמן להתכונן אליהם, מפאת חוסר זמן להגיע אליהם (בעיקר בעקבות "ההרפתקאה" שהמקום עבודה סידר לי בצפון), אך בעיקר כי לא הייתי בטוח שזה גם מה שאני רוצה.
הייתי אמור להתחיל קורס תיאוריה מוסיקלית- ביטלתי.
התחלתי להקליט קאברים, שילמתי עליהם ממיטב כספי- לא העלתי אותם עד עצם היום הזה ליוטיוב. נובע בעיקר מפרפקטציוניסטיות. מפחד. וחוסר חזק של אמביציה שנפל עלי לאחרונה.
הבית ספר למשחק הקודם הציע לי ללמוד שנה ג', לעלות בעוד הצגה, בתפקיד ראשי ובתוספת מלגה יפה- סירבתי.
המשכתי ללכת באינטנסיביות למורה לפיתוח קול, ולמורה לפסנתר. אך הרגשתי שאני לומד ולומד ומשלם אלפי שקלים למורים פרטיים בחודש, ובתכלס לא עושה כלום. לא מגיע לכלום.
פתאום החוויה סביב בית צבי גרמה לי להבין- שאני חייב להתעורר על החיים שלי. שזהו, זה המאני טיים. שאני חייב לעשות משהו עם החיים שלי. שזה עכשיו או אף פעם. הורדתי עכשיו ממשית את המינון שלי בעבודה בשביל להתעסק במוסיקה. אבל אני לא מוצא את עצמי מתעסק במוסיקה מבחירה. מה שגורם לי לתהות- אולי זה לא באמת התחום שלי, שמעניין אותי עד הסוף. אולי זה היה תמיד רק בגדר חלום או תחביב, אבל רחוק מלהיות מקצוע?
אך מצד שני, זה לא הגיוני שבמשך כל חיי באמת הייתי כה רחוק מעצמי ולא מודע לעצמי, וב3 שנים האחרונות ברוכות העשייה והלימודים שלי- גם דיי נהנתי. אך למדתי את זה לא בצורה תיאורטית ועמוקה, אלא יותר בכיוון של להופיע על במה, לשיר, לחקור את אמנות הבמה.
אולי רק הקטע התיאורטי לא מתאים לי? אבל איך אפשר להצליח במשהו שלא מתעמקים בו?
או שאולי פשוט עברתי טראומה רצינית בתקופה האחרונה ונשחקתי נפשית ואני חייב מנוחה?
הגעתי למצב שאני רוצה רק לראות תוצאות. כאן ועכשיו. בעיקר אחרי שרמת הסבל ממקום העבודה הנוכחי שלי עברה את הקיבולת האפשרית, אני פשוט מחפש לברוח משם בכל דרך אפשרית. ובין היתר, אני מחפש למצוא לחיים שלי משמעות ולהפוך אותה למקור הקיום והפרנסה שלי, ועד עצם היום הזה המשמעות שלי הייתה מוסיקה ותרבות. אבל גם זה כבר התערער. מתי אצא כבר מעבדות לחירות?
אולי זה כבר פשוט לא יקרה. אולי לא נולדתי להיות זמר פופ מצליח. אולי צריך להיות ריאלי ולמצוא משהו חלופי? אולי אני מבזבז את הזמן והכסף שלי לחינם? אולי אני מוותר מהר מדי על מה שאני רוצה?
מה שכן אני יודע בביטחון, ואחרי חשיבה והבנה מלאה של הסיטואציה שנקלעתי אליה- בית צבי יצר אצלי פלונטר ענק.
יכול להיות שזה חיובי, יכול להיות שהייתי צריך משהו שיעיר אותי, ויגרום לי לצאת מהתמימות שלי, ולהבין שדברים לא יפלו עליי מהשמיים.
אבל כרגע ההשפעה של בית צבי עליי היא מגה-שלילית. שקעתי בדיכאון עמוק, שקעתי בחוסר עשייה, בריקנות ובחיפוש עצמי מתמיד שלא מוביל לכלום.
אני מרגיש שאני נמצא אבוד בתוך מבוך, ואני מחפש מפלט יציאה, ואף אחד לא עוזר לי לצאת ממנו, או שאף אחד לא יודע איך לעזור לי לצאת ממנו. ואני מפחד שיחשיך ויהיה כבר מאוחר מדי לצאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
