אם רק היה לי אומץ, הייתי עושה את זה.
לצערי אני על גבול האומץ. ובוחן את הגבולות של עצמי כל דקה.
הפסיכולוגית המזויינת שלי לא עוזרת לי בכלום.
בא לי להקיא את הנשמה על עצמי, על החיים האלה.
לא יכול לסבול שום דבר מסביב, לא יכול לסבול את עצמי.
לא יכול לשמוע יותר אף אחד מדבר, לא מעניינות אותי עצות של אחרים
הלוואי ויכולתי להשתיל לעצמי מוח חדש!! עם רצונות חדשים, חוויות חדשות, ומאזן הורמונלי טוב יותר ממה שיש לי.
אני לא יכול יכול יותר, עם כל הסבל הזה, עם כל הדמעות האלה, עם כל הדיכאון הזה. מה עושים איתו, מה!!!!!!!!!!
לא בא לי את הבן זוג שלי, לא בא לי את הבית שלי, לא בא לי את הלימודים שלי, לא בא לי את המשפחה שלי, לא בא לי את החברים שלי, לא בא לי את מדינת ישראל!!! לא בא לי את העולם הזה!!!!
לא רוצה לכתוב שירים בעברית!!! ל א ר ו צ ה !!! מה לא מובן?! למה אני חייב?!?!
כל הזהות המוסיקלית שלי היא באנגלית!!! מה אכפפפפפפת לי שהאנגלית שלי נשמעת עילגת!?!?!?!?!?!?!?!??!?!?!
אני שונא לוותר, אני שונא להרים ידיים, אני שונא להתייאש, אבל כנראה שזה מה שאני צריך לעשות.
אין לי דבר אחד אפשרי. לא בא לי "לשרוד" את הקורס הזה, לעשות אותו רק בכדי לצאת "מידי חובה"
אני רוצה ליצור אומנות!!!!!! ליצור דברים שאני אוהב ומתחבר אליהם!!!!
פתאום הבנתי שאני לא אהיה זמר-יוצר, שהחלום הלך!!!!!!!!! שאני חרא בן אדם!!!!!!!
אני שונא את הגוף שלי!!! בא לי לדפוק עוגת שוקולד, לטבול את היגון שלי בים של סוכר אבל אני לא יכולללל ומחכה לי עוגה מדהימה במקרר!!!!
הייאוש, הייאוש, הייאוש!!!
לא יודע מה לעשות עם כל העצבים האלה, עם כל הרחמים העצמיים שלי, עם כל הדיכאון הזה.
אני חייב להפסיק את זה איכשהוא!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
