טוב פה אני באמת כותב את הקטע שאמור לפתוח את הבלוג הזה.
אני מתפלל שזה ילך כמו שצריך ולא לאט מדיי או מהר מדיי :P
אז יאללה תהדקו חגורות כי אנחנו יוצאים לדרך!
אני שונאאאאאאאאאאאאא אותם! את כל האנשים הטיפשים האלו שיענו אחריים עליי... שימותו!
בגלל כל מה שכתבתי נמחק. אני צריך לכתוב הכל מחדש...
כל הקטע היפה הזה... זה היה כל כך טובבבבבבבב!
שיהיה... ננסה לשחזר או לעשות אחד חדש.. :(
דמעות של דם...
עצמתי עיניים. לא רציתי לדעת עם זה חלום או מציאות.
רוב הסיכויים היו שזה חלום כי זה היה בערך בשתיים בלילה.
שמעתי את הקול הזה שוב קורא לי, ושוב ושוב ושוב, אבל
פשוט לא האמנתי. זה היה יותר מדיי חלומי. אני לא יודע
למה אבל פתאום פקחתי עיניים ועניתי, "אני אוהב אותך"
בלי לחשוב בלי להסס פשוט אמרתי. שמעתי צחוק מהצד
השני. "אני אוהבת אותך יותר" קול מתוק יותר מכל דבר מתוק
אשר קיים ענה לי. שוב הרגשתי את זה, ההרגשה הזאת
שזה פשוט לא מציאותי. שהכל חלום, אבל ידעתי
שזה מציאות. שזאת המציאות שלי עכשיו. קמתי מתוך
סיוט ישר למציאות חלומית. אוליי לחלום מציאותי.
אין לי שמץ של מושג. אני פשוט יודע שזה אמיתי, שהיא
באמת קיימת והיא באמת אוהבת אותי. ושאני אותה.
שהיא שינתה את כל המציאות. שינתה את מה שקרה
לפניי תקופה כל כך ארוכה. שינתה מציאות בלתי ניתנת לשינויי.
ועכשיו היא שלו. והוא שלה. לא בבעלות. ברצון הדדי.
הוא זוכר את היום שהוא ראה אותה. כל כך יפה.
אבל הוא ראה אותה בתור אחת שסתם תדבר איתו כמה
דקות ואז תמשיך הלאה בחיים שלה.הוא לא האמין
שהיא תהיה כל כך שיכורה שהוא ילווה אותה לאוטובוס.
ושזה יוביל לשמירה על קשר. ומשם לפגישה אחת וכבר
הם ביחד. כבר היא בוטחת בו יותר מבהורים שלה.
יותר מבחברות שלה. יותר מכל אחד אחר
שהיא הכירה בחיים. והם עכשיו אוהבים יותר מהכל.
אחד את השנייה כמו ינג וינג שהתחברו אחריי
שנים של ניתוק. הוא שונא קיטש אבל איתה הוא יותר
מסתם מאהב. הוא פשוט נמס מאהבה. כשהוא
מדבר איתה בטלפון הוא משתגע מהמרחק.
מהגעגוע. מהניתוק הפיזי. הוא לא יכול לסבול את זה.
הוא עושה הכל רק בשביל לוודא שהוא יראה אותה בהקדם.
להיות איתה. להיות שלה. להרגיש את החום, את האהבה!
ואז היא שוב קוראת לי. "אני אוהבת אותך" ואני בלי לחשוב
ואוליי גם בתנועה לא רצונית מזיז את השפתיים ועונה
"אני אוהב אותך יותר נסיכה!" ומוסיף, "אני מתגעגע יותר מדיי"
היא שוב צוחקת וזה חוזר חלילה שוב ושוב ושוב.
לבסוף השיחה נגמרת. היא הולכת לישון ואני גם.
וליבי מפסיק לדמם את אותן דמעות העצב. את אותן דמעות
האודם. את דמעות הדם האלו. פשוט מפסיק.
והנה שוב. אחריי כל כך מלא זמן. אני נרדם עם חיוך.
עם חיוך וציפייה. ציפייה לנשיקה מהנסיכה שלי.
ויודע.. בבירור.. שהיא מחכה לי.. ורק לי..
ואני-שלה-לעד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
