קבלו משפט פתיחה: "נולדתי ב-9 בינואר 1908, בשעה ארבע לפנות בוקר, בחדר לבן רהיטים שחלונותיו צופים אל בולוואר רספאי".

ככה, בלי התייפייפות ובלי מילים מיותרות, מתחילה סימון דה בובואר את סיפור חייה. חיים שבשיאם נכנסה לפנתיאון הפילוסופים הגדולים של צרפת, והובילה את המהפכה הפמיניסטית, אבל בתחילתם היתה ילדה טובה של לואיז, האומנת הכמעט-אלוהית.

על דה בובואר שמעתי בפעם הראשונה בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב. קודם הוזכר ז'ן פול סארטר, ואחר כך הוזכרה היא, זוגתו. בדיוק יצאה אז בישראל מהדורת הכרך הראשון של "המין השני", הספר החשוב שכתבה. מיהרתי לקנות, לא מיהרתי לקרוא, אבל כעבור כמה שנים, בביקור בפריז, כן שמתי פעמיי לאחד מבתי הקפה בו נהגה לשבת. אולי ידבק בי משהו מרוחה. כשיצא הכרך השני, אחרי עשור, דווקא כן קראתי. היה מרתק. היה מפתיע. באיזו שפה בהירה היא כותבת, ואיך היא נוגעת בכל הנקודות הנכונות. למה כל כך פחדתי ממנה?

מאז אותו כרך שני, דה בובואר היא קצת אלילה שלי. יש כאלה שמעדיפים את וירג'יניה וולף, אבל אני לגמרי עם הפריזאית. לכן שמחתי לקרוא את הספר "זיכרונותיה של נערה מחונכת", שמלמד כיצד התעצבה אצלה החשיבה הפמיניסטית, איך התייחסו אליה הוריה, מה לימדו אותה הנזירות, כיצד החלה את חייה כנוצרית אדוקה, אך לאט לאט גילתה שיש עוד מלבדו.

הספר, או שמא יש לומר היומן, מחולק לארבעה חלקים. יש בו מידה מסוימת של גאווה, קצת גאוותנות. או כמו שהיא קוראת לזה "תמיד הייתי גאה להיות הבכורה, הראשונה". האופי הזה, של בכורים, ניכר אצלה היטב. ילד סנדביץ' לא יבין זאת, אבל בכל פעם שקרה לסימון משהו היא הרגישה שהיא "מישהי". כמוה, גם אני בילדותי הרגשתי תמיד שאני הכי גדולה, שאין יותר ממה שאני עכשיו. אם אני בכיתה א' אני גדולה מילדי גן חובה, וכשאני בכיתה ב', מסכנים הפעורים של כיתה א'. ילדי כיתה ג' לא עניינו אותי בכלל. הדברים קורים רק לי.

לבכורים יש עוד כמה מאפיינים קלאסיים שדה בובואר ניחנה בהם. כך, למשל, בזמן מלחמת העולם הראשונה היא מתייצבת לצד צרפת, אך לא על חשבונה: "תכף ומייד הפגנתי פטריוטיות למופת, ורמסתי בובת צלולואיד made in Germany, שממילא היתה שייכת לאחותי" (עמ' 30).

שנותיה הראשונות של דה בובואר נעו בין חיי הרוח לחיי השכל, בין דת לחילוניות, בין אבא לאימא. מאימא למדה "למחות את עצמי, לנצור את לשוני, לשים סייג למאוויי". עבור אבא, שמתואר כאדם מצחיק, מעניין ומבריק, "לא הייתי גוף, גם לא נפש, אלא רק שכל... הוא לא הנמיך את עצמו אליי אלא הגביה אותי אליו". תיאור חיי היומיום שלהם, ובעיקר חופשות הקיץ, הזכיר לי את הסרט הצרפתי "יום ראשון בכפר" - חופש אינסופי עטוף באוכל טוב ומשפחה.

אני מודה, לא סיימתי את הספר. לא רציתי שהוא יסתיים לי. רציתי להשאיר אותו בסביבה, לקרוא כל יום רק קצת, ואז להפליג על מחוזות הדמיון. הרי כמעט כל משפט של דה בובואר זורק אותי לנקודה מסוימת בפריז או לנקודה מסוימת בחיים שלי, או לנקודת האיחוד של שניהם. ואני רוצה מזה כמה שיותר. איך אומרים - יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב.

ועד שאשוב, כמה ציטוטים שאהבתי בספר:

"מעולם לא ראיתי את אימי משתאה ממשהו (כמעט לא הבחנתי בין מבטה למבטו של אלוהים)" (עמ' 42)

"האינדיבידואליות של אבא והאתיקה החילונית שלו התנגשו עם המוסר השמרני שהרביצה בי אמי. מצב זה של היעדר שיווי משקל שעורר אצלי עימות מתמיד בין השקפות עולם, מסביר במידה רבה מדוע הייתי לאינטלקטואלית" (עמ' 45)

"בפריז הייתי רעבה לנוכחותם של בני אדם. האמת של עיר הם תושביה" (עמ' 57)

"לא היה לי אח: לא יכולתי להשוות, לגלות אלו חירויות נמנעות ממני בשל מיני" (עמ' 58)

"היה ספר אחד שבו זיהיתי את עצמי ואת גורלי: נשים קטנות של לואיזה לאקוט" (עמ' 91. דה בובואר מזדהה בעיקר עם ג'ו. ואגב, הספר יצא ממש לאחרונה בתרגום מחודש)

"המילים נחפזו אל לשוני, ובלבי זהרו אלף שמשות" (עמ' 97)

"למזלי לא נועדתי להיות עקרת בית" (עמ' 108. הכוונה לכך שאביה אמר לה ולאחותה שכיוון שאין להן נדוניה, הן יהיו חייבות לעבוד).

"רציתי להיות חסרת גבולות, והייתי נטולת צורה כמו האינסוף" (עמ' 117)

בקטנה: בספר יש כמה טעויות נוסח "סגינים כחולים" במקום "סדינים כחולים". קורה, אבל מעצבן.

זיכרונותיה של נערה מחונכת מאת סימון דה בובואר. הוצאת כתר 2011, 384 עמ'. תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

מאת קוראת מחשבות

"נישואי חובבים" מאת אן טיילר, עברית: ליאור שטרנברג, כתר

את "נישואי חובבים" של אן טיילר נמשכתי לקרוא בזכות עדה, שכתבה על יכולתה של אן טיילר לכתוב היטב ומעניין דמויות של אנשים אפורים, או אפורים כביכול. ואכן, איזה קסם יש בדמותו של מייקל אנטון, בנה ה"מרובע" והשמרן של בעלת מכולת פולנייה בשכונת עוני בבולטימור, שהתאהב בנערה יפה ואימפולסיבית והתגייס לצבא (הימים ימי מלחמת העולם הראשונה) כדי להרשים אותה? איזו תהילה יש בפציעתו, לא בקרב אלא בתאונת אימונים (שהייתה כנראה מסווה לנקמה מצד חייל אחר), ואיזה זוהר בחיי הנישואים של הזוג המתגורר עם אמו של מייקל מעל חנות המכולת, מטופל בתינוקת, באי-הבנות תכופות ובריבים סוערים? במהלך השנים משתפר מצבם הכלכלי של מייקל ופולין, הם עוברים להתגורר בפרוורים ונולדים להם עוד שני ילדים. אבל במקצוע המסובך ששמו חיים משותפים, הם נשארים בגדר חובבים לא מוכשרים, והאומללות שלהם יחד פוצעת גם את ילדיהם. טיילר, בכתיבתה המצוינת והמרתקת למן העמוד הראשון (ויש לציין גם את התרגום המצוין והקולח לעברית, מעשה ידי המשורר ליאור שטרנברג), מגיעה גם אל דור הנכדים של המשפחה הזו, האומללה בדרכה שלה.

מייקל ופולין, ילדיהם ונכדיהם, הם אנשים מסוימים, מובחנים, אבל מעוררים גם מחשבות כלליות. למשל על נטייתם של אנשים לבחור בני זוג עם תכונות מנוגדות או משלימות, ואיך התכונות האלה הן שמושכות אותם זה לזה אבל הן גם שיכולות לתסכל ולמרר את חייהם המשותפים. גם מייקל וגם פולין מהרהרים במהלך הרומן על כך שנראה שזוגות אחרים, משפחות אחרות, מצליחים יותר ואינם מתקשים כמותם. האחרים הם כביכול "מקצוענים" ולא חובבים כמותם. טיילר לא מספקת תשובה לשאלה הזאת, ובכלל אינה מספקת תשובות (וטוב שכך), רק משרטטת דיוקן אמין, מרתק וקולח של שלושה דורות במשפחה אמריקנית אפורה, לא מושלמת, שנכנסת ללב.

מאת לי עברון-ועקנין

הנסים של אדגר מינט/ בריידי אודול

מאנגלית: קטיה בנוביץ' 

הוצאת זמורה ביתן.

בראיון עם הסופר בריידי אודול, הוא נקב בשמו של הסופר מרק טוויין כסופר שהשפיע עליו ביותר ותאר אותו כ"סופר שמעולם לא היה מצחיק ממנו ועם זאת הוא היה בעל השקפה קודרת ביותר על הקיום האנושי".

כשקוראים את הספר "הנסים של אדגר מינט", מרגישים את ההשפעה הזאת בכל משפט.

מרק טוויין מהול בצ'ארלס דיקנס.

נער תמים אשר סיפור חייו המפתיע מוביל אותו לפגוש בצדדים העלובים והאפלים של האנושות,המתוארים, עם זאת, בהומור ואהבת אנוש.

"אילו יכולתי לספר לכם רק דבר אחד על חיי, זה היה הדבר: כשהייתי בן שבע, הדוור דרס לי את הראש. כמקובל באירועים מכוננים, שום דבר אחר לא מתקרב לזה."

כך נפתח הספר.

אדגר,בו אנו מתאהבים מן המשפט הראשון, הוא בן תערובת,אפאצ'י-לבן, החי בשמורת אינדיאנים עם אימו השיכורה תמידית וסבתו המאיימת.

את חייו שלפני התאונה הוא אינו זוכר. באורח פלא, חייו ניצלים, ומכאן אנו מלווים אותו במסע המחולק בספר לארבעה חלקים.

בבית החולים, הוא לומד לחיות מחדש.ארט, שכנו לחדר, הופך דמות משמעותית בחייו, כמו גם ברי, הרופא שהציל אותו ולאחר מכן, גם כאשר חייו שלו מתדרדרים אל שפל המדרגה, הוא ממשיך להיות אובססיבי כלפי אדגר וחי את חייו כשהוא חולם איך ייראו כאשר ייאמץ אותו.

הפנימיה לילדי אינדיאנים בני שבטים שונים, היא החלק הדיקנסי של הסיפור.

בריונות, התעללויות, הישרדות בצל עבריינות,ניצחון רוח ההגינות והחברות.קיום של מאבק אין סופי ברוע והזנחה, שנות קיום בהן לומד אדגר על הצד האפל של החיים.

החלק השלישי מספר את סיפור חייו במשפחת אומנה מורמונית. חיי אגדה,חיים אותם כל אחד מאיתנו לוקח כמובן מאליו. חיים בהם נוצר מפגש מרתק בין אדגר לבין האלוהות, ובהם הוא מסיק את מסקנותיו:

"אלוהים ואני לא הגענו להבנה של ממש... אפשר לומר שאני ואלוהים נמצאים במעין קיפאון. אני לא סלחתי לו ואין לי סיבה לצפות שהוא ינהג כך כלפי. כל אחד מאתנו אחראי לתועבות שלו, וכך צריך להיות, כפי שלמדתי להאמין".

והחלק האחרון, מסעו של אדגר, או ה"יעוד", כפי שהוא רואה אותו,למצוא את הדוור שדרס אותו ולתקן את חייו בכך שיגלה לו כי הוא חי.

אדגר הוא דמות קסומה, סוחפת,רגישה, אנושית בצורה בלתי רגילה, והפרידה ממנו בסוף הספר היא אירוע לא קל....

מאת אירית ישראלי

מצרפי המקרים/יואב בלום

הוצאת כתר

לעיתים, מרמז לנו הכתוב על הכריכה האחורית על רעיון מבריק ומקורי המסתתר בתוך הספר. אך האם יצליח הסופר למתוח את הרעיון על גבי 250 עמודים בלי לאכזב?

במקרה של יואב בלום, שזהו לו ספרו הראשון, התשובה היא כן, עם מחיאת כף קולנית.

יואב המציא הברקה, והולך איתה עד הסוף, בלי להיכשל בלשונו ובלי להרפות מאיתנו.

אם אפשר היה להעמיד את כל אנשי העולם על סקלה ענקית,אומר אחד מגיבורי הספר, נמצא בקצה האחד את אלה המאמינים כי הכל מקרי, ובקצה השני את אלה הטוענים כי אין צירופי מקרים. השאר, נעים מכאן לכאן, וזוהי תנועת החיים.

סיפורנו הוא סיפורם של מצרפי המקרים.יש כאלה. הם אינם בני אדם, למרות שלצורך תפקידם הם לובשים צורה זו וכך הם מסתובבים בינינו ודואגים לכל שידוך, לכל מימוש עצמי,והבכירים שבהם-לאירועים משני סביבה והיסטוריה.

גיא אחראי לשידוכים,וכדי להבטיח פגישה בין גבר ואישה הוא יגרום לפיצוץ צינור מים, שיגרום לסטייה של אוטובוס מנתיבו הרגיל, ולא לעצור בתחנה בה מחכה לו מלצרית בוכייה שזה עתה פוטרה מעבודתה. לכן היא  תתפוס טרמפ עם הלקוח עליו גרם לה גיא לשפוך מים בבית הקפה.

אמילי, לעומתו, מנסה כבר חודשים מספר לגרום לפקיד שבאחריותה להבין שייעודו הוא להיות משורר, והיא תעשה זאת גם אם תיאלץ לגרום לפיטוריו ממקום עבודתו ולתת לייאושו להוות את הדחף לכתיבת השיר הראשון.

גיא לא היה מצרף מקרים מאז ומעולם. במשך שנים רבות שימש כ"חבר דמיוני", לובש ופושט צורות כיד הדמיון הטובה על הילדים אותם שרת.

אמילי היתה...לעת עתה זה סוד.

וכך זורם הכל למישרין עד שנכנס רוצח שכיר לתמונה, וגיא מתבקש לגרום לצירוף מקרים אליו הוא מתנגד מוסרית.

אז אמרתי כבר "מבריק"?

נשאב ביומיים. יואב, תזדרז עם השני בבקשה.

מאת אירית ישראלי

היא רצתה שיתרחש דבר מה - דבר מה, כל דבר שהוא; היא לא ידעה מה.


היקיצה עוקב אחר קורותיה של גב' עדנה פונטלייה, אם צעירה שמתאווה לחיים אחרים, לשינוי, ליקיצה.

בתחילת הנובלה היפה הזו, שתורגמה ע"י מירי קרסין, ונערכה להפליא על ידי לי-עברון ועקנין ורחל שוורץ, אנו מוצאים את עדנה פונטלייה, גב׳ קום איל פו, מבלה את חופשת הקיץ שלה עם בעלה ושני בניה בעיירת קיט, לא הרחק מעיר מגוריה, ניו-אורלינס. לכאורה תפאורה אידילית, אלא שעם אידיליה לא בונים עלילה, וחופשת הקיץ משמשת כר מושלם להתעוררות שעדנה הולכת לחוות.

אל חייה של עדנה נכנס רובר, גבר שצעיר ממנה בכמה שנים בלבד, אך לכל הדעות נתקע איפשהו בשנות הילדות או הנעורים. רובר נטול הדאגה, הפלרטטן, הוא ההפך הגמור מעדנה, שתוהה בסבך פנימי של הרהורים, ושמועקה שאין לתארה במילים, אשר דומה כי הצטברה באיזה חלק בלתי מוכר של תודעתה, מילאה את כל הוויתה בחרדה עמומה. 

רובר 'מנצל' את מצבה נפשי המעורער של עדנה וקונה לעצמו חזקה במחשבותיה ודמיונה. מהופנטת מנוכחותו השובה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה. כשזה עוזב למקסיקו, כדי 'לנסות את מזלו', עדנה חוזרת לביתה בניו אורלינס ושבה לשיגרה המשמימה של חייה. אך במהרה היא נכנעת לחיזוריו של מחזר נוסף, אלסה ארובן. הסוף, כמו בכל רומן של המאה התשע-ישרה העוסק בחריגה ובהפרה של הסטטוס-קוו החברתי (transgression), ידוע מראש..

ספרה של קייט שופן מזכיר לא פעם את מאדאם בובארי של פלובר. בסיפוריה הקצרים של שופן, ניכר שהיא הושפעה מהסופר הצרפתי בן תקופתה גי דה מופאסאן, וסביר להניח שגם קראה את רומן המפתח של פלובר, שמופאסאן היה בן חסותו - רומן שהדי השערורייה שעורר כשראה אור בשנת 1857 וודאי עשו דרכם אט אט אל העולם החדש.

נקודת המוצא של שני הסיפורים דומה מאוד: אמה בובארי נישאת לשארל ומייד מרגישה מחנק בחיי הנישואין ואילו עדנה מצאה את עצמה פנים אל פנים עם המציאות כשהתחתנה עם ליאונס, וסגרה מאחורי גווה לעולמים את שעריה של מלכות האהבה והחלום.

כמו כן, גם המבנה התמטי של שתי העלילות כמעט זהה: אישה צעירה נישאת וחווה שיעמום; היא מתאהבת בגבר צעיר ולא מנוסה (לאון אצל פלובר; רובר אצל שופן - ע"ע אהבה לא ממומשת) עד שזה עוזב; הגיבורה מחוזרת ע"י גבר בוגר יותר (רודולף אצל פלובר; אלסה ארובן אצל שופן), דרכיהם נפרדות לפני שהתשוקה ממומשת; האהוב הצעיר חוזר, האהבה מתממשת ומביאה חורבן על כל הסובבים (זהירות, ספוילר).

תוסיפו לזה את העובדה (המקרית, אולי?) שבשתי העלילות משחקות דמות הרוקח ואשתו (מר וגברת הומה אצל פלובר, ומר וגברת רטיניול אצל שופן) תפקיד של ראי למעשי הגיבורה והתנהלותה, ומספקות בכך קנה מידה מוסרי וערכי לפעולותיה, והרי לכם משוואה די ברורה. 

***

גורלותיהן של שתי הנשים קשורים זה בזה, אם כן.


ההתעוררות שעדנה חווה במהלך הנובלה כמו נכפית עליה ממעל, שכן, כמו אמה בובארי, גברת פונטלייה לא היתה אישה-אם, אחת מאלה שסגדו לבעליהן וחשבו זאת לזכות קדושה לבטל את עצמן ולהצמיח כנפיים של מלאכי שרת.


לא ולא: גב׳ פונטלייה, בניגוד לאישה הקריאולית שאינה עושה דבר העלול לסכן את בריאותה אם היא יכולה להימנע מכך [...] אמרה שהיא לעולם לא תקריב את עצמה למען ילדיה או למען כל אדם אחר. היא גם אינה חוסכת בשיפוט הסובבים אותה: ההצצה החטופה הזאת אל ההגמוניה הביתית (של משפ' רטיניול) לא עוררה בה כמיהה, גם לא געגועים. צורת החיים הזאת לא התאימה לה, והיא לא מצאה בה אלא שיממון נורא וחסר תוחלת.

זהו מהלך בלתי נמנע, שסיבותיו ותוצאותיו ידועות מראש, שכן עדיף להתעורר למרות הכול, אפילו לסבול, ולא לשגות באשליות כל החיים.

לבלוג של אטלס