לפני שעה ורבע התחיל החמישי בינואר 2015.
קצת קשה לי לקלוט את זה.
2015.
שלושה ימים לשחרור.
זה כל כך אמיתי...אבל באותו הזמן כל כך סוריאלי.
יש לי כל כך הרבה לכתוב. כל כך הרבה עבר עליי בשנה האחרונה...בשנתיים האחרונות. בחרתי איזה יום אמצעי, אחרי השנה החדשה, קצת לפני השחרור והרבה לפני הסיכום האמיתי כדי לסכם פה בבלוג, שיותר מכל דבר אחר הוא רשומה לעצמי, שלא אשכח מי הייתי במהלך השנים. רפרנס לעבר לא הזיק לאף אחד שיש לו טיפת אנונימיות.
נתחיל ממך, 2014.
2014 התחלתי אחרי עוד שינוי, כשעוד הסתגלתי. היה לי קשה. את האמת, לא ציפיתי לפחות מזה. ציפיתי להרבה יותר. אבל זה השתלם.
למדתי מה זו נחישות.
למדתי מה זו סבלנות. לא רק למדתי מהי, אלא למדתי לאמץ אותה עד שהגיע היום בו סוף סוף מצאתי את עצמי משתמשת בה כאילו היא חלק ממני.
למדתי מתי לא לשים לב ומתי לקחת ביקורת בונה.
למדתי מה הם אנשים טובי לב ומהם אנשים אכזריים, ואיפה כל אחד מהם יכול להיות טוב ורע.
למדתי שבסופו של דבר, כל אדם הוא גוש חרס מיוחד, עשוי ממרכיבים שונים, מגיב לסביבה בצורה שונה אבל עדיין בכל שלב ביניים וכמובן בשלב הסופי יש אינסוף גושי חרס שנראים ומרגישים בדיוק כמוהו. הסדר ייחודי, הצורות לא.
למדתי שכן, אני יכולה להביס דרקון עם חרב נחושת ומגן עץ. בעיקר כי מסתבר שזו הייתה רק לטאה ענקית עם לשון ארוכה ושיניים צמחוניות.
למדתי שאולי אני יותר טובה ממה שאני יכולה להרשות לעצמי להודות. ושכמו ההיבריס שממנו אני מתרחקת כמו מאש, גם הצניעות שלי היא חרב פפיות. לא פחות קטלנית, אבל במקום לעלות לאחרים היא מגבילה אותי ואוחזת אותי במקום.
עוד לא למדתי האם לעזוב אותה בחולות העבר או לקחת אותה איתי לעתיד, מהפחד שארחף גבוה יותר בלעדיה.
למדתי שלפעמים אני צודקת וששווה לקחת את הסיכון הזה.
למדתי שלחץ, כוח רצון וזמן פנוי הם כולם דברים יחסיים, והגישה שלי היא זו שמשנה מה אני עושה עם כל אחד ואחד.
למדתי את החולשה הכי גדולה שלי והיא הפחד.
לא למדתי איך להתגבר על כל התחפושות של הפחד הזה, שאוחז אותי יותר חזק מכל חוסר ביטחון או סירוב בהכרת הטוּב אי פעם יוכלו.
למדתי שזה לא משנה מי אתה או מה אתה יכול להתגאות בו כמו שזה משנה מה אתה עושה בפועל.
למדתי שבסופו של דבר, לומדים כל מיומנות לא משנה כמה אתה נראה חסר תקווה וכמה קשה, מתסכל ודורשני זה יכול להיות.
למדתי, שכן, אפשר ללמוד בדרך הקלה, אבל יש יתרון בדרך הקשה: זה נחרט לך להרבה יותר זמן.
למדתי את עוצמת ההבדל בין מוטיבציה בפח למוטיבציה שיכולה להגיע עד לפלוטו.
2014 הייתה השנה השניה והאחרונה שלי בצבא, אבל היא עברה יותר מפי 2 יותר מהר.
ב2014 איבדתי את מי שהיה שם לא משנה מה, יצור אצילי, מלאך בגודל של פוני, מזג של פסיכולוגית, עיניים אנושיות שמבינות הכל ופרווה מדהימה ביופיה. היה לו סוף טוב, all in all.
ב2014 ראיתי עוד מוות פתאומי מכה באנשים כה קרובים אליי. דווקא כשהכל התחיל להיראות טוב.
ב2014 ראיתי שאני יכולה לעשות יותר ממה שאני חושבת. כנראה זה נשאר נכון, אני אגלה כשלא תהיה לי ברירה.
ב2014 למדתי שכן, קלישאות כמו נאמנות, עזרה הדדית ועבודת צוות קיימות. לא רק שהן קיימות, הן צורך הישרדותי מובהק. ולא רק זה, אשכרה לאמץ אותם נותן לך יותר ממה שאתה חשבת.
ב2014 התחלתי ללמוד איך לעקוב אחרי הלב ולשמור על הראש במקום. אני עדיין לומדת.
את 2015 אני אבלה שוב באזרחות. אין לי שמץ של מושג מה מצפה לי. אני רק יודעת שאני לא יודעת מה זה.
אני יודעת שזה ידרוש ממני להיות מבוגרת אמיתית ולא טינאייג'רית שמעמידה פנים שהיא ילדה גדולה כי היא בת 20.
מה אני רוצה לעשות ב2015:
ללמוד נהיגה.
להשיג עבודה.
לתרום כבר את הצמה!!!
להפסיק לחשוב כמו ילדה.
להמשיך לדמיין כמו ילדה.
להמשיך להבהיר את הגבול ביניהם.
למצוא מקום משלי.
ללמוד את כל מה שאני יודעת שעליי ללמוד ועוד לא הספקתי.
להתקדם במה שאני לומדת.
לשרוד.
לחיות.
למצוא את עצמי בתוך השינוי הענק שמחכה לי מעבר לפינה.
לסיים סיפור אימון אחד לפחות.
לסיים סיפור ארוך מקורי.
הייתי בודקת מה נשאר מ2014, אבל לא הצבתי מטרות גרנדיוזיות לשם שינוי, ולשם שינוי לא התאכזבתי וגררתי למימד המסתורי והבלתי-נגמר של "אחר כך".
עוד 3 ימים.
עוד. 3. ימים.
לא.
כן.
לא.
מה?
רגע...
הגיע הזמן!
לא רוצה!
חייבים!
אולי עוד קצת?
חופש!
אוקיינוס!
אין חתול ועכבר!
יש תוצאות!
אין שמירות מסריחות!
אין חממה!
זה רק מדגם ממה שעובר לי בראש בזמן האחרון.
לפני שנתיים, הייתי בהכנות הסופיות לקראת הגיוס, מקבלת את זה כמו גזר דין, כמו עונש יותר מאשר כמו מחויבות.
לפני שנתיים, חשבתי שאת הרגע הזה אחגוג, אצרח ברחובות שאני חופשייה.
לפני שנתיים, הייתי ילדה.
לפני שנה וחצי, התפללתי לכל אל פרודי שהמציאו שהרגע הזה יגיע.
לפני שנה וחצי, זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי: זה ייגמר. וזה נגמר. הסיוט שהיה אז נגמר.
לפני שנה, כבר לא ידעתי האם זו ברכה או קללה.
היום, שלושה ימים לפני, אני עוד לא יודעת.
אני מאושרת.
אני מאושרת לצאת מהמדים המתסכלים, השמירות חסרות הטעם, החתול ועכבר שתמיד העליב אותי אישית, שנתן לי תחושה שלא סומכים על המוסריות שלי כאדם, התוכניות חינוך שלקחו זמן יקר מהעבודה שאני כל כך אוהבת, המרדף האינסופי הזה אחר דיגום וזמנים.
אני גם כואבת.
אני כואבת כי איפה אמצא עוד מקום כזה, שמעריכים את ההשקעה והמוכנות שלי לתת את ה110% על בסיס רגיל ו170% בימים מיוחדים? איפה יהיה לי בוס כמו המפקד שלי? אחראי כמו הקצין שלי? חברי עבודה כמו הבנות והאגדה? איפה הסביבה שלי תהיה פסיפס של חברות, עזרה לזולת ונועם הליכות? אני לא כזו נאיבית. לפחות, אני מנסה לא להיות.
היה לי טוב בנקודת ההתחלה, רע בשליש הראשון וטוב בכל השאר. היה לי כל כך הרבה מזל, שאין מה לתאר. אבל 'יותר מזל משכל' זה השם של האלטר אגו שלי.
הטירונות בביה"ס לתקשוב הייתה יותר קייטנה מכל דבר אחר. הרגיע אותי ובאותו הזמן נתן לי לדשדש במים הרדודים של הבריכה האולימפית המקורה.
תקופת ההמתנה היתה מורטת עצבים אבל יצא לי ללמוד בה טיפה, להכיר את המיקרו-קוסמוס הזה שנקרא כוח אנוש בצה"ל.
השיבוץ השני, אוי כמה סבלתי שם. כמה היה לי רע. הכל עדיף מבית הספר, כן, אבל זה לא אומר שהיה לי קל. שמה למדתי טיפה מיומנויות בסיסיות אבל עדיין הייתי מוקפת בבנות שתקועות בגיל 14 במשך 6 שנים.
השיבוץ השלישי והאחרון היה ברכה. למדתי פה יותר ממה שאי פעם העזתי לבקש, גם כשהייתי נסיכית ומפונקת. באמת, אני אתגעגע לזה שאין מילים.
מה אני רוצה ללמוד מהשירות:
השד לא נורא כל כך.
הרוע האמיתי צועד מהלא נועד ומתחזק אם את מקיפה אותו בנאיביות ואופטימיזם חסרי ביסוס.
המלאכים באים גם הם מהלא נודע.
החיים הם כמו גלים - מתחילים באוקיינוס, עולים ויורדים, עולים ויורדים, עד שהם בסופו של דבר מתנפצים או מתפוררים. (יש לי את זה ביותר קלישאה? מסתבר שלא.)
לאכול את הבננה ולזרוק את הקליפה נשמע נחמד בתיאוריה, אבל עדיף להיות מוכן לרגע שמישהו מחליק על הקליפה.
מי שאוכל לבד - חוטף על הראש לבד. כן זו וריאציה על מה שלמדתי בצופים.
אתם לא לבד, לא משנה מה.
לנסות עד שאין סיכוי זה מצוין, לשנות טקטיקה עד שנגמרים הרעיונות זה מושלם. לפרוש באמצע זה יותר גרוע מכישלון.
בסופו של דבר, בכל דבר יש טוב ויש רע, ואסור להתעלם מכך.
כינוי:
ניצנוצ הניצנוצים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
