חברה סיפרה לי שהבת שלה, בת חמש עשרה, גילתה לה השבוע שהיא כבר לא בתולה. החברה שלי כמעט התעלפה על המקום ואיבדה את הכרתה, אבל גייסה את מלוא כוחותיה הנפשיים לטובת שמירה על ארשת פנים קז'ואלית, ובנשימתה האחרונה טרם השבץ המוחי התוקף אותה השיבה לילדתה "יופי. מתי זה קרה?".
אז סיפרה לה הבת על יום שישי שעבר, בו בילתה במסיבת יומולדת של מישהו מהכיתה. בסוף המסיבה היא נשארה לעזור למישהו מהכיתה הזה לפנות ולסדר את הבלגן הגדול. והמישהו מהכיתה הזה, שחגג את יום הולדתו השישה עשר באותו ערב ממש, הפך לפעם הראשונה של ביתה הבכורה של חברתי הנסערת. הילדה המאושרת, אשר מאוהבת כל כולה במר יומולדת, הפכה את החברה שלי מבחורה מאושרת לאמא מעורערת. ועל אף שהיא באמת נאורה, פתוחה, זורמת ומה לא, המחשבה שמישהו חודר באופן קבוע את פתחיה הכמוסים של ביתה בכורתה, מצליחה להעביר אותה כליל על דעתה.
בקפה בשישי היא ממש התייפחה. ישבתי מולה ולא הבנתי מה הבעיה. הילדה מאוהבת, הוא החבר שלה, היא בת חמש עשרה, הוא ילד נחמד מהכיתה. מה בדיוק הבעיה? אבל המתייפחת לא הצליחה למקד את יכולתה הקוגנטיבית בהמצאת תשובה הולמת, רק מלמלה משפטים לא סדורים ומידי פעם הנידה בראשה מצד לצד. אחרי כמה דקות היא שאלה אותי "מה את זוכרת מהפעם הראשונה שלך? כי אני" היא הוסיפה "זוכרת ילד בן שבע עשרה וחצי עם חצ'קונים מנשק אותי לשניה וחצי, דוחף לי את הזין וגומר אחרי דקה". שתקתי. היא המשיכה "אני זוכרת איך קמתי מהמיטה ונזל לי משהו בין הרגליים, ולא ידעתי איך לנקות את זה ואיך להגיע לחדר השירותים אצלו בבית מבלי שאמא שלו תשים לב שיש לי רטיבות בתחתונים".
הבנתי את הטראומה הזו של הפעם הראשונה עם בתול, למרות שמעולם לא הייתי בסיטואציה דומה. "אל תחשבי על זה היום, כאישה בת ארבעים וחמש" עניתי לה "תחשבי על עצמך בת השבע עשרה, מאוהבת בילד עם החצ'קונים, מנסה משהו חדש ומרגש, נותנת ללב שלך לדפוק הכי מהר שרק אפשר ומרגישה שאת נכנסת לעולם חדש. אני חושבת שאז לא ראית את זה בצורה כל כך נוראית וטראומטית". אבל היא ביטלה את דבריי בהינף ידה. "איום ונורא" היא המשיכה למלמל, "פשוט איום ונורא".
כשחזרתי הביתה חשבתי על הפעם הראשונה שלי. עם בחור יפיפה וכובש ומנוסה, שחור שיער ורחב כתפיים. לא היו חצ'קונים ולא היתה דירה של ההורים. עור הפנים היה חלק חלק והדירה השכורה ברמת גן היתה מקום מפלט שלי. והיו הוראות והסברים והיתה פתיחות וקבלה והבנה. אני חקרתי בסקרנות והוא היה קרקע מצוינת לנסיונות. אני הייתי חסרת עכבות והוא היה מספיק מרושע כדי לדרוש בחיוך, כדי להציע ולבקש. אני הייתי מאוהבת והיה לי נעים ונחמד. איזה מזל. וזה לא שהוא לא הפך, בסופו של דבר, לטראומה קטנה. בגיל שש עשרה כל אהבה הופכת לטראומה קטנה. היכולת לאהוב מלוא הלב ומלוא ההורמונים, לצד חוסר היכולת לשפוט נכון ובתוספת הזהות העצמית הלא מגובשת, מביאים בדרך כלל לאיזו אהבה מעוותת, שבמרוצת השנים הופכת מדרמה טראגית קורעת לב למעשייה משעשעת שמצחיק להיזכר בה. ולראייה, גם אחרי שחטפתי שתי חבטות ממש חזקות בקודקודי, אני עדיין זוכרת את האירוע הזה. וזוכרת לטובה.
כשהבת שעוד לא נולדה לי תספר לי על הפעם הראשונה שלה, אני בוודאי אתרגש מאוד. זה לא משהו שיכול לעבור לי מעל הראש. אבל במקום לייבב על הילד עם החצ'קונים שמתנה אהבים עם ביתי היקרה, אני חושבת שארים טלפון לבחור ההוא שאהבתי בדירה השכורה ברמת גן ואבדוק מה שלומו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
