וגם איזה איבר בצד שמאל למטה בבטן, אולי שחלה.
באופן לא מפתיע טפילים מרגישיםנח במחיצתי ולא ממהרים לעזוב. גם כנראה יכולים לזהות אותי מהר.
ואני מצדי, בוכה, משתנקת, רוצה לקלל את כל מי שלא מתחשב בי. את אחותי שבבוקר כשאני צריכה לעוף לעבודה ולשטוף את עצמי לפני כן כדי שאני לא אמות מחליטה לעשות מקלחת של שעתיים אחרי יציאה. בא לי לבכות בא לי לישון טוב בא לי להיות בריאה להיות אהובה להיות בהיריון להיות אמא.
בא לי שגבר יאהב אותי, אפילו אם לא עכשיוכשאני מרגישה ג'יפה כ"כ, מלאה בטפילים ומתפתלת.
אני מדמיינת שהם באים דווקא אליי כי יש להם כ"כ הרבה מה לאכול אצלי, כ"כ הרבה שאני רוצה לנקות ממני בלי לדעת איך אז מזדמנות לתוכי פועלות חרוצות שאוכלות את כל הסוכר של הרגשות שלא ביטאתי ואת הכעסים ששמרתי בבטן. ואת כל המילים שלא אמרתי והחיים שלא חייתי.
אני בוכה עכשיו ומשתנקת כשבכלל חשבתי לכתוב משהו קליל ואירוני ולא ברור עם חיוך הזוי ומבט מת כרגיל, וכואב לי בצד של הבטן.
כואב לי שאני נכנסת לייאוש אחרי שאני קוראת את ההורוסקופ שלי וכתוב שביום חמישי תבינו סופסוף שמי שאתם רוצים לא יקרה ועוד דברים שלמה בכלל לכתוב את זה??? מי רוצה לקרוא דבר כזה בכלל? זה גורם לי להבין למה הרמב"ם אמר להתרחק לגמרי מאסטרולוגיה ואני חושבת נו טוב מה יהיה אני לא לוקחת ברצינות ואז זה רק מכניס לי מחשבות קטנות על מה אם.. ובאמת לא יהיה לי חס ושלום.. ומה אעשה אז ושזה כבר לא ישנה, זה לא איזה צומי זו מחשבה ביני לבין עצמי שאם אצטרך להיות לבד אז פשוט אקח את מי שיבוא ובעצם אין לי שום דרישות ושום כלום ואם זה לא זה אזז כל השאר די אותו הדבר ולא כ"כ משנה, ואז אני נזכרת ברן וכה הוא הגעיל אותי והלל וכמה שהוא היה חרא אליי. אבל עכשיו זה שונה כי יש לי תורה ב"ה ואני יודעת שיהיה בסדר, ושאם אצטרך פשוט אמצא מישהו ונרוץ עם זה.
טוב אני מחטיאה כאן הרבה , שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
