כנראה שזה הטבע שלי.
להיות פתאטית. כשאני לא עושה את זה אני לא עצמי
זה לא אני להיות מחוזרת בשום צורה זה לא מה שמתאים לאופי שלי
לצערי.
אבל.. צער בעולם הזה אתם יודעים...
זה לא שהייתי ילדה מכוערת.
בעיני עצמי הייתי יפה וגם כן בעיני זקנים סוטים, מנקים ערבים, עובדים זרים מאפריקה.
אבל בחברה שלי רב הזמן לא התאמתי, לצערי.
וגם בתקופות שהשתדלתי לא להיות, הייתי
ואולי אפילו יותר כי אז גם נתתי שינצלו אותי
אין דבר יותר מעליב מגבר
שמנצל אותך בשביל כסף
זה פשוט משפיל. אולי בגלל זה אני כ"כ נאמנה לתפרנות וחוסר שאיפות כי לפחות אז כשנצלו אותי
איכשהו, בגלל שגם ככה לא היה הרבה כסף, הרגשתי קצת יותר אישה.
ב"ה
עלוב, באמת
יש איזה ספר אחד, ספר איום ונוראי שהרגשתי פעם אחת שזו עליבות בשבילי
ספר נורא בשם "אל תזוזי" והוא מזעזע ודי עצוב ובכלל לא מומלץ לקריאה לאף אחד אבל קראתי אותו פעמים ומשהו
המשהו כוונה בעלעולים מדי פעם לחפש את הפסקה שרציתי
הדמות העיקרית בספר היא אשה סתמית ומכוערת בשם איטליה
והיא עלובה ועובדת בעבודות זמניות ומבוגרת וחיה בבית מסריח מתחת לכביש עילי
יש לה כלב עיוור ופיצ'יפקס וזהו. סליחה, היא יודעת לבשל טוב זה גם קטע שאהבתי
ואז נכנסת לחיים שלה הדמות הראשית שאוהבת אותה ככה כמו שהיא והכל נפלא חוץ מהסוף שהוא מכריח אותה לעשות הפלה פעמיים ועוזב אותה והיא מתה מזיהום.
איזה נעים זה לשקוע ברחמים עצמיים, אם לא היה ספירת העומר הייתי נכנסת עכשיו ליו טיוב ומשמיעה שירים של דוד ברוזה מבלי לדפוק חשבון!
אוף אוף דייייייי דיייייייי!
איזה צער הבדידות הזאת ריבונו של עולם תעזור לי אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
