לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודעת שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכנה
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייפה
הפסקה.
זה מוזר, אבל מרגיע. כי עכשיו אני יכולה לאסוף את כל המחשבות שלי לאט לאט ולהבין מה אני באמת רוצה.
הכל לטובה.
לא הייתי רעה אבל לא הייתי מלאך. אני עדיין לא יודעת מה זה אומר עלינו. אני חושבת עלייך ואוהבת אותך אבל המרחק עושה את שלו... המרחק הרגשי והפיזי ביחד. יש כל כך הרבה דברים שהפריעו שלא נתנו לי מקום לנשום. וזה כואב ומטריף ואני ממש מצטערת על האימפולסיביות שלי, אבל אין מה לעשות. הייתי צריכה את המרחק הזה וכנראה שמה שחשבתי זה מה שצריך לקרות - לנסות.
ואני עדיין אוהבת אותו, מעריכה אותו, מודה לו, רוצה לחבק אותו ולהגיד לו שהוא מקסים. ושוב מגיעים למצב שמנסים לגלות מי צודק - הראש או הלב.
וזה מוזר שהתפקידים של הלב ושל הראש התחלפו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
