חה חה חה

הבטחתי

לשמור, לדבר, לחזק ולטפח.

הבטחתי כי רציתי.

אני עדיין רוצה,

אבל

כבר אין לי את הכוחות לעשות שום דבר.

אז נכון שצריך להתמודד וצריך להשלים עם המציאות, אבל אני בוחרת שלא לעשות זאת.

נעלתי את עצמי במשך חודש בתוך יום אחד,

יום שבת, ה- 19.7,

היום שבו לא יכולתי להירדם כי חשבתי על כמה שאין צדק בעולם.

מאז אותו לילה קשה לי להירדם בשבתות.ואני כבר לא אוהבת לעשות שום דבר.אני כבר לא זקוקה לדברים שאהבתי. אני לא צריכה לצאת ולא צריכה לרקוד ולא צריכה לשתות או להתפרק. אני צריכה רק אפשרות ללכת מפה. את הגיוס אי אפשר להקדים, כמה חבל. אבל להשיג כסף ולברוח זה פתרון נהדר.

אנשים לא מבינים ולא מזדהים

כי הם חושבים על עצמם ועל דברים שטחיים.

אני הפסקתי לחשוב, לחשוב זה טיפשי.

חיים רק פעם אחת -

אני צריכה לחיות,

אבל לא כמו שחייתי עד עכשיו.

ולהחלים, כמובן.

ולתת לפצעים להגליד

למרות שהדם ממשיך לטפטף

והדמעות המלוחות זולגות על הפצעים הפתוחים

וזה שורף.

אוי, כמה שזה שורף.

וכשאני הולכת מבלי לשים לב לאן

ונתקעת בכסא, בדלתות, בשולחן...

התעוורתי

אולי אני פשוט קצת מסונוורת ולכן הראייה שלי לא במיטבה?

אולי אני צריכה לחזור לישון?

זה יהיה קצת בעייתי הלילה,

כמו בכל הלילות שבין שבת לראשון.

ועכשיו באמת

אני חייבת לישון עד שאעלה על המטוס שיקח אותי רחוק רחוק.