הייתי בחמישי בטרום ניתוח בשערי צדק בירושלים. היה ממש מתיש. היינו צריכים להיות שם כבר בתשע כך שהיינו צריכים לצאת ממש מוקדם מחיפה. ו...דווקא ביום חמישי חטפתי התקף שלשולים מזעזע ונראה לי שהשארתי את חותמי בכל בית שימוש בביה"ח ובכל תחנת דלק בדרך... לראות את הציוד סטומה שוב גם גרם לי להבין שזהו זה, זה מגיע. המנתח שלי גם אמר לי שכנראה אצטרך לעבור את הניתוח בפתיחת בטן ולא בלפרוסקופיה כיון שזהו כבר הניתוח הרביעי במעיים והסיכוי להידבקויות הוא גדול מאוד. באסה...
אבל שום דבר לא הכין אותי לאתמול. היה לי אתמול יום נוראי בו נאלצתי לשים לאמא שלי גבול חד וברור ובתגובה זכיתי לשמוע דברים קשים וכואבים. ביקשתי ממנה לפני כשבועיים לשאת בעלויות הניתוח. הרגשתי שבאיזשהוא מקום מצבי הבריאותי הוא תוצר של מה שהיא עשתה לי ולכל הפחות היא יכולה לשלם, במיוחד כיוון שכסף לא חסר לה ואני הרי לא עובדת. זה אולי נשמע מגעיל אבל רציתי שהיא תישא באחרויות. היא הסכימה אבל אמרה שהיא תשלם רק בתנאי שאני אלמד אותה כל מיני דברים על המחשב. הייתי צריכה לסרב באותו רגע אבל הסכמתי. מאז בשבועיים האחרונים היא מביעה אפס התעניינות במצבי הרפואי אבל לא מפספסת אף הזדמנות לפגוע. גם אחיותי לא התקשרו אלי אפילו פעם אחת מאז שנקבע תאריך הניתוח כדי להציע איזושהיא עזרה או תמיכה, מה שלא הפריע להן להתקשר כמה פעמים לבעלי כדי שיסדר להן הנחה על מותגים יוקרתיים בחנויות אותן הוא מנהל. להמשכו של סיפור - הטרום ניתוח היה מאוד קשה. אמא שלי לא טרחה מאז יום חמישי להתקשר לשאול איך היה. אתמול בצהריים התקשרתי אליה וכשהתחלתי לספר לה שהיה מאוד קשה וושלשלתי המון והרגשתי לא טוב היא פשוט קטעה אותי ואמרה לי "טוב, די, עברי הלאה, אני לא מעוניינת לשמוע". היא אמרה את זה בטון קר ולא נחמד ואני מאוד נפגעתי. אח"כ התברר לי שהיא גם דיברה עם בעלי והודיעה לו שהיא לא מוכנה יותר שאני אדבר על המחלה שלי או על משהוא שקשור אליה בארוחות המשפחתיות, פשוט לא מקובל עליה. התעצבנתי, נפגעתי. החלטתי שאני לא מוכנה לקחת ממנה כסף. הכסף הוא כלי בעזרתו היא מנסה לשלוט ומאז שהיא יודעת שהיא משלמת אז היא מרשה לעצמה שוב להשתלח בי מחד ולא להפגין שום עניין או אמפטיה מאידך. התקשרתי אליה והודעתי לה שאני מחזירה לה את הכסף (ששילמנו באמצעות כרטיס האשראי שלה בטרום ניתוח). היא התעצבנה ואמרה שאפסיק לעצבן אותה. היא שאלה אם זה בגלל מה שהיא אמרה בצהריים ושאם כן היא מתנצלת, אבל היא אמרה זאת בטון סרקסטי, מזלזל וחסר כוונה. אמרתי לה שאני לא מוכנה שיתייחסו אלי בזלזול, שלא יקבלו אותי כפי שאני ושזה הרגע בו אני שמה את הגבול ואומרת "עד כאן". היא התחילה לשטוף אותי ואמרה לי שאני חושבת רק על עצמי, לא חושבת על אף אחד אחר חוץ ממני, לא מסוגלת לראות גם את הצד שלהם ולא מבינה שגם להם קשה. היא אמרה שאני צריכה להתחיל לחשוב גם על אנשים אחרים חוץ מעל עצמי. היא גם שאלה אם אני מתכוונת לנתק את עצמי מכל העולם, כי זה מה שאני עושה. עניתי לה שאני ממש לא מנתקת את עצמי מכל העולם, שלשמחתי יש לי בעל תומך וחברים נפלאים שתומכים ועוזרים. אמרתי גם שהדבר שיהיה לי הכי עצוב וקשה בעולם יהיה אם אאלץ להתנתק ממנה ומאחיותי אבל אני לא מוכנה שיתייחסו אלי בצורה שכזאת ולא יכבדו אותי ברמה הבסיסית ושלא יקבלו אותי כפי שאני (עם המחלה), ואם זה לא יקרה, אז עם כל הצער שבדבר אני לא מוכנה לסבול את זה. אחרי השיחה כולי רעדתי ופחדתי. ידעתי שהייתי חייבת לשים את הגבול ולאמר "עד כאן". אבל מפחיד אותי להישאר בלי אמא... לפעמים אתה מעדיף לקבל מכות מאשר שלא יתייחסו אליך בכלל. לשמחתי, התקשרתי לדודה שלי (אחות של אבי ז"ל) שמכירה היטב את אמא שלי ואת כל מה שעשתה לי והיא ממש התרגזה והתעצבנה עליה ואמרה לי שלא אוותר. כי אם אכנע לאמא שלי היא פשוט תמשיך לעשות את זה. היא גם פסיכולוגית במקצועה ונתנה לי כל מיני טיפים חשובים. היא אמרה שלא אדאג ושהיא תעזור לי בכל מה שצריך ושמהיום אם אני צריכה משהוא אני פונה אליה ולא אל אמא שלי. היא גם לא הסכימה לשמוע לא ואמרה שהיא תישא בעלויות הניתוח (למרות שזו ממש לא היתה כוונתי כשהתקשרתי אליה, הייתי צריכה מישהוא שיעזור לי להירגע). היא הסבירה לי שאמא שלי סובלת ממצב שנקרא הפרעה נרקסיסטית ואם לא אשרטט גבולות ברורים מולה אז היא לעולם תמשיך להשתלח בי. בקיצור היה יום קשה...
רוצה כבר להיות אחרי הניתוח. והכי רוצה - אמא אוהבת ונורמלית, מתי אשלים עם זה שזה לעולם לא יהיה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
