יש ימים שאני מנסה בכל כוחי להיזכר במה שנשכח מנפשי ולא מפסיק להכאיב כדי שאזכר
ויש ימים בהם אני מתפללת לשכוח את הזכרונות שמכאיבים ועושים שמות בנפשי.
יש ימים של רגעי זכרון בעודי שוכבת על ספת הטיפול,
יודעת באותו רגע היזכרות ייחודי
שזהו תחילתו של מסע זיכרון
שיפתח את נפשי,
יעלה מן האוב זכרונות מודחקים,
שיביאו עימם הבנה כאובה וברוכה
של מי שאני.
יש ימים של כאב שלא ברור מקורו
בוער בלב כזכרון יחידי למה שנשכח אך בוער עמוק שם בפנים.
ולעיתים אני מוצאת עצמי תוהה מה אעדיף,
את הכאב שבזכרון העמוק הצורב
או את הכאב שלא ברור מקורו אך ברור כי נוכח הוא מייצג את שנשכח והודחק ואיננו יוצא.
ובעוברי מכאב לכאב
מסוג זה לאחר,
יודעת
שלעולם ולנצח עדיף
לכאוב עם זיכרון ברור וגלוי
מאשר עם כאב שמסתיר בתוכו
זכרונות שכוחים שהודחקו
ונדחסו לתוך מגרות מגרות מסודרות לתפארת
אך התחושה כאילו עולות הן באש
מותירות הן נפש בוערת.