מחשבות שבלב

בלילות הכי עייפים כשגופי ונפשי עייפים, משוועים לשינה,

דווקא אז עיני מסרבות להיעצם.

דווקא אז כשהעייפות ממלאה כל פינה,

נגדש מוחי באינסוף מחשבות על מי אני, מה אני ולמה אני.

מחשבות פילוסופיות על עבר, הווה ועל עתיד,

גודשות את המח, מסרבות לתת לו לנוח ולהירדם.

וכשאני מחליטה לנסות ולתפוס את אותו רגע קטן

בו עיניי נעצמות והשינה מכסה את גופי,

אני מחכה בדריכות על מנת שלא לפספס את הרגע העדין

והרגעי הזה בו השינה מכסה על הכל.

ואז אני מתעוררת בבוקר. ומבינה כי שוב פספסתי את הרגע.