מחשבות שבלב

השעה שמונה בבוקר. זו השעה שבה אדם יוצא למסע, אם הוא יוצא. עצירת נשימה ודקירה קלה בלב; כך תמיד בתחילת המסע. הרכבת כבר ניצבת בתחנה, קול המנוע כבר פועם בתוך מעיו של הקטר, והנוסע הנרגש, שיצא מביתו רענן ודרוך לקראת הנסיעה, חש לפתע כי המזוודה שלו כבדה והוא מניח אותה לרגע על הרציף, מוציא מטפחת מכיסו, מנגב את הזיעה שעל מצחו, ושואל את עצמו האם יש לי כח? מאין אשאב את הכוחות הנשגבים הדרושים למסע?

הנוסע חוכך בדעתו. הוא חש כי אין לו כח למסע אך חושש לפספסו.

אם יישאב למסע ייתכן כי יאזלו כוחותיו בדרך ויוותר לצד הדרך, בודד, נטוש ונטול כוחות.

אם יוותר על המסע יישאר לנצח עם תחושת ההחמצה ועם התחושה של "אולי יכולתי" ו"מה הפסדתי".

הרכבת כבר יצאה מן התחנה והנוסע נותר בודד על הרציף אך אינו הולך משם, אינו יודע אם ללכת או לחכות לרכבת הבאה.