מחשבות שבלב

אמא,

אנא גליני את הסוד

את מה שהופכני לאיני עוד

עת רך נולד

נוצץ האור בפני הוריו

אך מדוע כבו עיניך

כבר בגיל אחד

תמונות חולפות בזיכרוני

מתייתמות לבסוף באין אונים

נבצר ממני לפענח את הרז

על ימי עכשיו וגם דאז

עת רך נולד

נוצץ האור בפני הוריו

אך מדוע כבו עיניך

כבר בגיל אחד

אמא,

אנא גליני את הרז

על מה היה בי

שנגנז

כל חיי וגם היום אני ממשיכה לנסות ולהבין מה חסר בי, מה לא טוב בי, מה עלי לעשות על מנת שאימי תאהב אותי אהבת אם לבתה. כילדה וכנערה אני זוכרת את עצמי מנסה להיות מושלמת, מוצלחת, וטובה ככל האפשר, הכל בניסיון עקר לדלות גילוי אהבה מאימי.

אבל דבר לעולם לא הספיק.

הייתי הילדה הכי טובה שיש. לעולם לא מפריעה בכיתה, תמיד מכינה שיעורים, התלמידה הכי טובה בכיתה, בשכבה, באוניברסיטה ומקבלת פרסי הצטיינות מטעם הכנסת. מעולם לא הברזתי, מעולם אימי לא קיבלה פתק מהמורה שלא הכנתי שיעורים או שעשיתי משהוא לא בסדר.

בבית תמיד עזרתי לטפל באחיותיי הקטנות. לוקחת אותן, מטפלת בהן, מבשלת ומאכילה, מנקה את הבית.

עשיתי כל מה שעלה בדעתי שיכול לרצות ולספק את אימי. כל מה שאולי יביא את החיבוק הנכסף ואת מילות האהבה והגאווה להן כה כמהתי. הכל, ללא הצלחה.

כשאני מסתכלת באלבומי התמונות שלי אני מחפשת תמיד את המבט הקורן בפני אימי, המבט של הורה המסתכל בילדו באהבה השמורה רק לו. אני רואה את המבט הזה בפני אימי בתמונות בהן הייתי בת חודש, בת חצי שנה ואפילו בת 8 חודשים. אבל זהו, שם זה נגמר. אז נולדה אחותי. ומאז נעלם המבט, נעלם האור.

קיבלתי הרבה הסברים פסיכולוגיים על מהות בעייתה של אימי, מה אני מייצגת עבורה וכיצד ילדותה הקשה מתנקזת ומתבטאת ביחסה אלי (הרבה מזה, כך הוסבר לי נובע מהיותי הבת הבכורה). אבל כל הסבר שכזה לא יעלים את הכאב החד בליבי המשווע לאהבת אם, לחיבוק, למבט, למשהוא. הרי גם אני, עם כל שעברתי בחיי, לא אתן לבני לסבול ולו לשנייה מכל שעברתי. נהפוך הוא, אני לומדת ומפיקה לקחים מחיי שלי בנסיון להיות אמא טובה לו. ואמא טובה אין פירושו לתת לו הכל ולא להציב גבולות. אמא צריכה לפעמים גם לכעוס, גם להציב גבולות, אבל בני תמיד יודע שהוא אהבת חיי, שאני אוהבת אותו ה-כ-י בעולם; והוא רואה ויראה תמיד את המבט הקורן בעיני כשאני מביטה בו, ולא כי הוא בהכרח כבש את האוורסט, עשה מעשה מופלא כזה או אחר או קיבל פרס נובל; המבט הזה שמור לו כי הוא בני, אהבת חיי ועצם קיומו בחיי ממלא אותי באושר שמוציא ממני את המבט הזה כשאני מביטה בו, כפי שהוא.

כל חיי אמשיך לחלום על אותו חיבוק, על אותו מבט קורן של אם לביתה, על אותה אהבה שכה חסרה לי. וכל חיי הכאב על חוסר האהבה הזה ימשיך לפלח את ליבי. אולי, הלוואי, יום אחד אצליח ללמוד לחיות עם הכאב הזה בשלום.