מחשבות שבלב

בלילות הכי עייפים כשגופי ונפשי עייפים, משוועים לשינה,

דווקא אז עיני מסרבות להיעצם.

דווקא אז כשהעייפות ממלאה כל פינה,

נגדש מוחי באינסוף מחשבות על מי אני, מה אני ולמה אני.

מחשבות פילוסופיות על עבר, הווה ועל עתיד,

גודשות את המח, מסרבות לתת לו לנוח ולהירדם.

וכשאני מחליטה לנסות ולתפוס את אותו רגע קטן

בו עיניי נעצמות והשינה מכסה את גופי,

אני מחכה בדריכות על מנת שלא לפספס את הרגע העדין

והרגעי הזה בו השינה מכסה על הכל.

ואז אני מתעוררת בבוקר. ומבינה כי שוב פספסתי את הרגע.

דוד,

אתה מפלצת

אתה רמסת אותי

לקחת לי את התמימות כשעוד הייתי ילדה

לא ידעתי מהי נשיקה אפילו לפניך

ואתה ורמסת וחמסת את כל גופי שוב ושוב

כאילו היה שלך ולא שלי

ניצלת אותי

ניצלת את הצורך שלי באהבה

ניצלת את בדידותי

ולקחת בלי לשאול

התעלמת מהלא.

אני לא אסלח לך לעולם.

אבא,

למה הלכת?

למה נטשת?

הייתי צריכה אותך

אני צריכה אותך

בלעדייך אמא רומסת אותי

אני צריכה אותך שתתן לי אויר לנשום

שיהיה לך אכפת

שתחבק אותי

שלא ארגיש לבד.

בבקשה תחזור לחבק אותי

בבקשה תחזור להיות איתי

לא רוצה לבד.

אבל אתה לא יכול, אתה מת.