מחשבות שבלב

לא רציתי לספר לאמא שלי על המכתב ששלחתי לגסטרואנטרולוג שלי כי פחדתי שהיא תתחיל להטיף לי שוב על זה שאני רגישה מדי וסתם עושה צרות ועוד כל מיני אמרות שפר למיניהן. בסוף, לא זוכרת על מה דיברנו בדיוק, אבל יצא תוך כדי שיחה שסיפרתי לה. היא אמרה לי בתגובה משפט אחד בדיוק: "הוא בטח ישמח להיפטר ממך". הייתי בהלם ובאלם ולא הצלחתי להגיב. אני בטוחה שגם אמא שלי תשמח להיפטר ממני... על זה נאמר: עם אמא כזאת מי צריך אויבים?!?

נמאס לי ולא משנה למה, אין לי כח אפילו להסביר.

רוצה לקחת מיליון כדורים, ללכת לישון ופשוט להיעלם...

אני הולכת לעבור ניתוח ולחזור לסטומה, נכנסת למסע קשה ומתיש שלא ברור כיצד ייגמר (סטומה זמנית? קבועה?). ברור לי שכדי שלא אתמוטט כפי שקרה, אני צריכה להיות מלווה כפי שצריך. הגסטרואנטרולוג שלי שמלווה אותי כל השנים מכיר אותי מצד אחד טוב מכולם, הוא יודע את כל ההיסטוריה הרפואית שלי, את כל התלאות והסיבוכים שעברתי אך מצד שני במסכת הניתוחים של לפני שנתיים-שלוש די לא תפקד והשאיר אותי תלויה באויר. כתבתי לו מייל והנה הוא (את השמות הסתרתי כמובן):

שלום ד"ר X, 

אני בכוונה כותבת למייל האישי שלך כי הדברים הבאים נכתבים באופן אישי, מתוך מחשבה עמוקה ומתוך ההכרות הארוכה שלנו והדרך שעברנו יחד לאורך השנים. כיוון שהביופסיות יצאו תקינות וכיוון שברור לי שהמצב הנוכחי (מבחינת הפאוץ') אינו יכול להימשך, אני לא רואה מוצא אחר מלבד חזרה לסטומה (זמנית או קבועה יאמר הזמן). אשמח אם יש לך תובנות אחרות אך נראה לי שתסכים עימי. למרות שההגיון הבריא אומר כי זהו צעד נכון, מבחינתי זהו צעד לא קל מן הבחינה הנפשית (בלשון המעטה) ולכן חשוב לי לעשותו בצורה שלא תגרום לי להתפרק. ברור לי שהדרך לשם כך היא לדעת שאני נמצאת בידיים טובות ומלווה בצוות תומך. יש לי פסיכולוגית מדהימה שעוזרת לי להתמודד, על פרופ' Y (הכירורג) אני סומכת בעיניים עצומות, יש לי רופא משפחה שנכון לעזור בכל שצריך וחשוב לי לדעת שיש לי גם גסטרואנטרולוג שילווה אותי לאורך הדרך הלא פשוטה אליה אני נכנסת (ניתוח, חיים עם סטומה למשך שנה, החלטה על המשך הדרך לאחר שנה וכו').

אני יודעת שמה שאומר עכשיו אולי לא יהיה נעים עבורך לשמוע אבל החלטתי לאמר זאת בכל זאת, דווקא ממקום של הערכה והוקרה. לפני כשלוש שנים וקצת, בחלקו האחרון של האשפוז הארוך בביה"ח ולפני הניתוחים הרגשתי שבאיזשהוא מקום הרמת ידיים ממצבי והשארת אותי לבד להתמודד עם המצב. נכון שההחלטה על ניתוח היתה צריכה לבוא ממני, אבל עדיין, הרגשתי די זרוקה, ללא ליווי של רופא גסטרו לו הייתי כה זקוקה, וזו גם הסיבה שלמעשה לא הייתי בקשר לאורך כל תקופת הניתוחים (שלוותה בסיבוכים רבים, על מרביתם אפילו אינך יודע). אני לא רוצה שזה יקרה גם הפעם. אני יודעת שאני חולה מורכבת (הן מבחינת המצב הבריאותי והן מבחינת מצבי הרגשי העדין), מה שמצריך זמן וסבלנות רבים יותר מן הממוצע וחשוב לי לדעת שרופא הגסטרו שלי מוכן ונכון ללוות אותי בדרך זו. אני יודעת שאינני חולה פרטית שלך אלא פציינטית השייכת למערכת הציבורית וכשכזו, באיזשהוא מקום אני צריכה לקבל את מה שיש. למרות זאת, אני יודעת שעברנו דרך ארוכה יחד ואני יודעת שאתה פסיכולוג חובב ולכן אני כן מעיזה לאמר את הדברים ומקווה ליפול על אוזן קשבת. ליווית אותי לאורך השנים ואתה מכיר את ההיסטוריה הרפואית שלי יותר מכל רופא אחר והייתי רוצה שתמשיך ללוות אותי לתוך המסע הרפואי הלא פשוט שעומד לפני, אבל אני לא רוצה להרגיש לבד ללא ליווי גסטרואנטרולוגי כפי שהיה במסע הניתוחים הקודם.  

מצטערת על האורך ועל ההשתפכות אבל כהפקת לקחים מן ההתמוטטות הנפשית שעברתי ומתוך התהליך הטיפולי שאני ממשיכה לעבור, חשוב לי לאמר את הדברים, גם אם הם אולי לא נעימים לשמוע. וכן, חשוב לי לשמוע את תגובתך, מתוך תקווה שתבין את המקום ממנו נאמרו הדברים ומתוך רצון לא לחזור על טעויות העבר.  

בהערכה ובהוקרה רבה,

יעל.

לא קיבלתי כל תגובה...

ועכשיו אני מתחילה להתחרט שבכלל שלחתי את המייל. הייתי בטוחה שזה ייגע בו והוא יענה שהוא איתי אבל זה לא קרה. אני בחיים לא אעיז להראות את פרצופי שוב לפניו, אבל עכשיו למצוא רופא חדש? ולהיכנס לתהליך הזה עם רופא שלא מכיר אותי ואת הצרות שהגוף שלי עושה?

אני לא מתחרטת שכתבתי לו את המייל כי אני לא אוכל לשרוד את הדרך אליה אני נכנסת בלי שיהיה שם רופא גסטרואנטרולוג תומך ושייתן מענה כשצריך אבל אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, לבלוע את גאוותי ולהישאר עימו כי עדיף רופא שכבר בקי ברקע הרפואי או להמר על רופא חדש שאינני מכירה?

מחלה מחורבנת!!!!!!!!!!