מזמן לא כתבתי ממש מילים על מה קורה איתי. אני מניחה שאפשר לקרוא בין השורות שהגעתי לאיזשהוא איזון מסויים. המצב הרפואי לצערי לא טוב אבל התחזקתי מאוד נפשית למרות שיש את הימים והתקופות הקשות יותר, בייחוד בימים בהם הכאבים מפלחים את גופי ושום תרופה או טיפול לא עוזר.
המטפלת שלי (אני עוברת פסיכואנליזה שזהו סוג של טיפול פסיכולוגי מאוד אינטנסיבי ועמוק שלשמחתי היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו כדי למצוא את "יעל" ולהתרומם מתהומות הייאוש בהם הייתי שרויה) היתה בחופש באוגוסט ובזמן היעדרה כתבתי יומן עבורה ועבורי גם אותי כתבתי ממוען אליה. אני חושבת שהרבה ממה שכתבתי משקף את מה שעובר עלי בשנה האחרונה, עם הטוב ועם הרע ועם המכלול כולו שמשקף יעל מאוד חולה פיזית אך הרבה יותר חזקה נפשית ומחוברת לעצמה שמצליחה להנות מהרגעים של האושר בין גלי הכאב ואפילו מתחילה לחיות בשלום עם הסטומה שלה ולהנות מהדברים שהיא מאפשרת לי לעשות שלא יכולתי לעשות קודם. אז הנה הוא "יומן אורלי" (כך קראתי לו, אורלי היא המטפלת שלי). אזהרה חשובה - ארוך ארוך ארוך (טוב, נו, אבל לא כתבתי הרבה זמן אז מותר לי :-).
ובהזדמנות אני רוצה לאמר המון תודה לכל אותם נשים (לא הרבה, אבל כל אחד יחיד ומיוחד) שעוקבים אחר הבלוג ותמיד מעודדים ןתומכים. אינני מכירה אתכם באופן אישי ומעולם לא פגשתם אותי אבל המילים החמות והדאגה שלכם נותנים לי הרבה כח ואמונה. אז המון תודה לכל מי שאי שם קורא וחושב עלי.
יומן אורלי
30/07/2011
01:10
מאז שנפרדנו (ואפילו כבר בכל השבועות האחרונים) אני מקלידה במוחי ב"יומן אורלי", כך החלטתי לקרוא ליומן שאכתוב בהעדרך, לא יודעת בדיוק למה זהו שמו אני רק יודעת שזה חייב להיות שמו. אבל עד עכשיו לא הצלחתי להביא את עצמי לידי כתיבה ממש. כל הזמן פתחתי את המחשב, פתחתי את הקובץ, התעכבתי רק שנייה כדי לקרוא אימייל או לקרוא חדשות ואיכשהו נמנעתי מפעולת הכתיבה עצמה. כאילו יש בה משהוא, בכתיבה עצמה, משהוא בהשלמה עם עובדת היעדרך.
מאז שנפרדנו אני שמה לב שקורה לי מה שקורה לי בכל פעם כשאת איננה, אני בונה לי חומה שכזו סביבי, מנסה לא להרגיש, להחזיק חזק. הפעם אני גם מציירת המון מאז שנפרדנו, כמעט באובססיביות ממש. אם כשדיברנו על ציורי הקווים שלי, אמרתי שכיום אני מציירת אותם לא באובססיביות של פעם שנועדה לעזור לי להחזיק אלא מתוך התבוננות על הרגשות ואיך הם מתבטאים בציורים הללו, אז מאז שאת אינך אני מציירת אותם שוב באובססיביות, כאילו זו הדרך להחזיק, לא להתפרק, כמעט כמו החיטוט והריסת הציפורניים ברגליים. שמתי לב לתהליך הזה שקורה אצלי והרגשתי שזה לא טוב לי אבל כאילו לא יכולתי לשלוט בזה כי "חייבים להחזיק".
אבל עכשיו זה התפרק. אמא. רבתי איתה. אני אפילו לא יודעת אם רבתי איתה. שאלתי אותה אם תמשיך ככה תמיד להתעלם ממני ולא לדבר איתי. ענתה שכרגע כן, שהיא לא יכולה להתמודד יותר עם מה שקורה. ואני לא מבינה, אני כן יכולה להתמודד? גם אני רוצה לעשות חרם, להגיד שלא רוצה יותר להתמודד. אני בכלל יכולה להרשות לעצמי את זה?!? מהר מאוד חזרה להאשמות כלפיי שאני רואה רק את עצמי, שהיא לא יכולה להתמודד עם הריקושטים שאני זורקת כל הזמן לעברה, שאני לא רואה את כל מה שעשתה למעני. אמרה שהיא לא יכולה להתמודד איתי יותר. הצעתי, התחננתי, שנלך ביחד לטיפול, שנוכל לדבר להתמודד. אבל היא הבהירה שאותה לא מעניין לדבר ולא מעניין לשמוע ושאין לה כח לזה. אמרתי לה שאני לא יכולה להמשיך ככה, שזה בלתי אפשרי עבורי ושאם לא הולכים לטיפול או מוצאים דרך לדבר על הדברים אז אני לא יכולה ככה יותר. ואז מבחינתה אני זו שלא רוצה להיות איתה בקשר ואני הכפוית טובה. למה כל כך קשה לה לדבר איתי בנוכחות גורם מטפל? הרי אז לא אוכל להשתלח בה כפי שהיא טוענת ולא אוכל להפיל עליה הכל. אני לא יכולה להמשיך ככה עם ההתעלמות הזו שלה. כל דוגמה שלי היא טוענת שאני עושה מזבוב פיל, שאני מסתכלת על דברים קטנים, אני מנסה להסביר לה שהכל מורכב ממכלול של דברים קטנים שיוצרים תמונה אבל אני כנראה שרופה בשבילה. כעסה נורא שאני בכלל מעיזה לצפות ולבקש איזשהיא עזרה מאחיותיי שעובדות קשה מאוד ושזה מראה כמה אני מרוכזת בעצמי ולא רואה אף אחד. כל כך נורא לצפות מאחותי לעזור מדי פעם? פעם בחודש לקח את אורי מהגן? כשהעזתי להגיד שגלית לא התקשרה אלי ולו פעם אחת אחרי הניתוח האחרון, במשך חצי שנה. אוטומטית צעקה שאני זו שלא עניתי לטלפון. לא עזרו כל ניסיונותיי להסביר שלו גלית היתה מתקשרת הייתי מיד עונה ושהיא לא התקשרה. אין לי סיכוי להתחרות בגירסה של גלית. הרי אני כבר ידועה בעיניה כממציאה, משקרת, המילה מדמיינת כבר נמחקה, זה יותר מידי טוב בשבילי, כי אני לא מדמיינת אני פשוט ממציאה, משקרת, בקור רוח, מתוך כוונה לעשות רע. מכחישה דברים שאמרה, אפילו את מה ששמעתי אומרת לגלית באותה שיחה.
אמרתי לה שאני לא מבינה איך אמא לא מתעניינת במצבה הרפואי של ביתה. אין סיכוי שלאורי היה קורה משהוא ואני לא הייתי דואגת לדעת מה קורה, להיות איתו.
מבחינתה או שאחזור להיות יעל של פעם, שמצייתת, ששותקת, שסופגת הכל או שאני לא מעניינת אותה או כדבריה, היא לא יכולה להתמודד איתי יותר. אני לא רוצה לחזור להיות היעל של פעם, גם לא יכולה, אחרי שבוע, אתאבד, ארגיש ששוב השתלטו לי על הנשמה וזה בלתי נסבל עבורי יותר. נראה לי שאני מתחילה להבין מה עבר על אבא. אחרי השיחה עם חיה וזאב הבנתי שזה לא רק הדמיונות שלי ולא רק הדעות והזכרונות של תרצה (שאיכשהוא לא היוו חותם מלא כי אולי תרצה בגלל מצבה ומה שעברה בעצמה מקצינה או משהוא), אני זוכרת נכון ודברים שנזכרו אצלי כתחושות כנראה היו המציאות. אבא לא הצליח לעמוד מול אמא. כנראה גם לא יכל כי היו לו 3 בנות לדאוג להן. אז הוא קמל ודעך עד שלא יכל עוד. אני לא יכולה להפסיק לחשוב כמה זה לא פייר שאבא לא כאן היום. הכל היה אחרת. אני יודעת את זה. אני בטוחה בזה.
מצאתי איזה משפט של הלן קלר שאמר:
"הדברים היפים בעולם לא נראים ולא ניתנים למישוש, צריך להרגיש אותם בלב". ישר הזכיר לי את מה שאת מנסה להגיד לי כל הזמן לגבינו. אי אפשר לגעת ולמשש את מה שבינינו אבל שתינו מרגישות את זה. אני כל כך צריכה אותך כאן עכשיו. לדעת שהלב שלי אולי מתפוצץ למיליון רסיסים אבל צריך להחזיק רק עד ראשון כי אז תעזרי לי לחבר אותם ביחד. אבל מי יעזור לי עכשיו? ותראי כמה אני כותבת, איך יהיה לך כח אח"כ לקרוא את ל זה?!?
נרדמתי על המחשב (קודם נדמתי בשירותים), סימן טוב ללכת לישון, אבל אני כל כך צריכה אותך בליבי...
אני נרדמת כל הזמן מול המחשב אבל לא מצליחה לקום וללכת למיטה. כאילו אם אהיה מול מה שכתבתי אהיה הכי קרובה אליך שאפשר, ארגיש אותך.
01/08/2011
00:30
נורא. בא לי למות. הכאבים (הפיזיים) בלתי נסבלים. זהו הריטואל המוכר. מגיע המחזור ועימו כאבי התופת שהולכים ומתגברים לעוצמות בלתי נסבלות ולוקח להם לפחות שלושה שבועות להירגע. רופאת הנשים אישרה לקחת שלושה מחזורי גלולות ברצף כדי לפחות להקטין את התדירות אבל עכשיו זה הגיע. היום בבוקר כבר לא יכולתי יותר. כלום לא עזר, גם לא כמויות אדירות של אוקסיקוד. לא יכולתי ובכיתי מרב כאבים. אני כמעט אף פעם לא בוכה מכאבים למרות שבפנים בא לי לצרוח. ככה אמא הרגילה אותנו מאז שהיינו קטנות. לא בוכים כשכואב, צריך להיות חזקים. תמיד הרופאים "מחמיאים" לי שאני כזו גיבורה שסובלת בשקט. זה לא גבורה. זה גיהנום. נמאס לי ממחמאות על איך אני יודעת לסבול בשקט ולא לצעוק. נמאס כבר מהכאבים הללו. רוצה למות מאשר לסבול את הכאב הזה. אם היית יודעת כמה פעמים אני שוכבת אצלך ומתפתלת מכאבים ולא מעיזה לבכות או אפילו לאמר משהוא, מקסימום תיפלט אנחה. אני שונאת שאני לא מסוגלת לבכות כשכואב לי כל כך, זה כאילו לסבול פעמיים, פעם מהכאב ופעם מחוסר היכולת לשחרר אותו. היום נשברתי ושאפתי את הקנאביס. כבר חודשיים שלא השתמשתי בו. לא כי לא הייתי צריכה והאמת, לא סיפרתי לרופאים (הם היו כועסים, ובצדק, כמו שכל רופא כועס על חולה שלא לוקח את התרופות שלו ואז בא ומתלונן). לא יכולתי. פשוט לא יכולתי. היום נשברתי כי כבר לא עמדתי בסף בכאב ולקחתי אחה"צ והאמת שזה עזר לכמה שעות ועכשיו לקחתי שוב (לא לדאוג, זה מותר ו"לפי החוקים") אבל אני מרגישה כאילו חטאתי את אם כל החטאים. אני יודעת שזה לא ממש סיגריה כי אני שואפת ממאייד אבל בפנים זה אותו דבר אצלי. ואני כותבת על זה עכשיו והלב שלי מתמלא בכאב אינסופי. למה זה קשור? לאבא, ברור, אני אפילו לא צריכה לחשוב, אני יודעת. ובייחוד שבחודשיים האחרונים אבא יותר ויותר ממלא את המחשבות, אני שואלת שאלות ואפילו מעיזה להיפגש עם חיה וזאב כדי לנסות לקבל תשובות. את יודעת, אם היו אומרים לי כשהייתי נערה, שיום אחד הבן אדם שאני הכי אוהב ואהיה קשורה אליו בעולם הזה ושארצה את החיבוק שלו יותר מכל, מעשן, הייתי צוחקת. הרי מעולם לא התקרבתי לאנשים מעשנים. בטח לא לצאת איתם וגם לא להתחבר עימם, הם אוטומטים היו מחקים עבורי. כמה בדידות זה גרר בצבא כי הרי בצבא כולם נמצאים בהפסקות בחוץ עם המעשנים, גם אלו שלא משנים, כי שמה כולם מדברים. אבל אני לא מתקרבת לשם. לא מעיזה להתקרב, המחשבה שהעשן הזה יהיה בקרבתי ואלי ייגע היא בלתי נסבלת, כמעט כמו הכאבים של היום והמחשבה שיש לי עוד חיים שלמים של כאב לפני.
אתמול הייתי אצל הודיה ובערב הודיעו להם שאיזו דודה רחוקה, מבוגרת, נפטרה. כולם דיברו על זה שהיא מתה בדרך הכי טובה, שכל חייה היתה בריאה ונהנתה מהחיים ואת הסוף עשתה תוך חודשיים בהם חלתה, בלי יותר מדי סבל. כולם הסכימו שכך היו מאחלים גם הם לעצמים. לחיות בריאים כל החיים וכשמגיעה העת עם הגיל, לעשות את זה קצר בלי לסבול. וכולם חזרו על זה כל הזמן. וכל פעם שזה נאמר הרגשתי כאילו סכין ננעצת לי בלב. מה יגידו עלי בבוא יומי? ויותר גרוע, האמת תקועה לי מול הפנים ואין לי לאן לברוח ממנה. החיים שלי הם חיי כאב וסבל ואף אחד לא רואה את זה נגמר או משתפר. ככה זה כל החיים? לא מגיע לאף אחד לחיות ככה. ואני נשבעת לך שאני לא מפונקת או עצלנית אבל החיים שלי זה גיהנום. גוף לא מתפקד בדברים כל כך פשוטים, והכאבים זה מה שגורם לי לרצות למות לפחות פעם ביום. היום כל היום. איך אפשר לסבול כאבים כאלה? אמא אומרת תמיד שיש לי סף כאב נמוך, אפילו אחרי הלידה כשאני בכיתי וצעקתי בדממה כשצירי הלידה היו חזקים מכדי שהמוניטור יוכל לציירם (יש להם היום ממד מספרי לחוזק הציר) ואחרי שהרופאים אמרו שכבר מזמן לא ראו צירים במדדים כל כך גבוהים ושהם לא מבינים איך צירים כה חזקים לא מביאים ללידה מיידית (הם נמשכו 17 שעות). אפילו אחרי זה אמא עדיין אומרת לי שיש לי סף כאב נמוך ותמיד שאני מזכירה לה את הלידה (כי הרי היתה לה הוכחה בשידור חי, בעצם אחרי כל ניתוח היה לה)ותמיד היא תגיד את זה שוב בפעם הבאה כשאני מעיזה להגיד שכואב לי.
ביום שישי כשהתעמתתי איתה על חוסר העניין שלה בי כמובן שמיד הטיחה בי את כל מה שתמיד היא אומרת. וכמובן שאמרה כרגיל שאני כפוית טובה אחרי כל השנים האחרונות שהיתה איתי בבתי החולים ואחרי השנתיים הרצופות שהיתה איתי בבי"ח. פעם ראשונה שהעזתי להגיד לה שאני מודה לה מקרב ליבי על כל מה שעשתה למעני ועל שהיתה עימי בבית החולים אבל שאני לא יכולה יותר להיות רק אסירת תודה על שהיתה לצידי בביה"ח אבל בכל יום ויום הזכירה לי שבגללי היא לא ישנה צהריים, שבגללי היא לא נהנית מהפנסיה וכו'. התגובה שלה כמובן היתה הרגילה, לאמר שהיא לא מבינה מאיפה אני ממציאה את הדברים האלה. אני חושבת שזו אחת הסיבות שהייתי זקוקה לפגישה עם חיה וזאב, לוודא שהזכרונות שלי הם אמיתיים, שאני לא משקרת. אני יודעת, זה מוזר, הרי אני זוכרת, אני יודעת שזו אמת, ברור לי שאני לא משקרת, אבל עדיין חייבת למצוא לכך חיזוקים חיצוניים כדי לוודא עם עצמי שאני לא משקרת. אני יודעת שאני לא משקרת, אבל גם מאמינה לאימא שאומרת שאני משקרת, אולי לא מאמינה, אבל אמא בהחלט מצליחה לנטוע בי את הספק. אבסורד, איך אם אני יודעת שזו האמת מצליחה לחשוד בעצמי שאני משקרת? נשמע הזוי כמעט, בדיחה. טוב, הרי אני עדיין מאמינה לכל מה שהיא אומרת כאילו היתה זו אמת מוחלטת, לא מעיזה לחשוב שייתכן אחרת. הרי בפנים אני פוחדת פחד מוות שמא אני שקרנית, עצלנית, נצלנית, כפוית טובה, והכי גרוע, משוגעת, כמו שהיא אומרת.
בא לי למות. לא מסוגלת להתאבד, הכי טוב שאלך להירדם ופשוט לא אקום. האמת שלא, רוצה לחיות, אבל רוצה שכל הגיהנום הזה ייגמר. סוף סוף הנפש מראה סימנים של שיפור מהמוות הקליני בו היתה נתונה, אבל הבריאות הפיזית, הרי מדובר בנכות צמיתה ולי אין את הכסף לממן אותה (ואת הטיפול הנפשי שכבר הבנתי שהוא הכרחי כדי שלא אגיע שוב חזרה ללפני שנתיים) והחרדה הזאת ממה יהיה עוד שנתיים, זה משתק ומאיים ופשוט מצמית.
מתגעגעת אלייך נורא. את בטח באנגליה נהנית עם משפחתך, משפחה שהייתי נותנת הכל להיות חלק ממנה אך לעולם לא אהיה. לעולם הרי לא אדע מה זו משפחה ממש, כאילו נגזר הגורל שלא אהנה ממשפחה של ממש לא כבת למשפחה ולא כאם לכמה ילדים.
מחשבות לא טובות נלחמות בי עכשיו. אוקסיקוד והרבה, כדורים. לא אעשה, אני יודעת, הפכתי לפחדנית או פשוט לא רוצה לאכזב אותך, בעיקר לא רוצה לאכזב אותך ואת מרסלו ולתת לאמא עוד סיבה להגיד שהנה עוד הוכחה לכך שהיא צודקת. כאילו אם אני משוגעת לא ייתכן שזיכרונותי אמיתיים.
רוצה שתצילי אותי מהחיים שלי. שתעטפי אותי ותחבקי אותי ושלא תעזבי לעולם.
אתמול בעקבות ההבנה שחזרתי לצייר באובססיביות של פעם, נרגעתי, חזתי לצייר ברוגע. אני עדיין מציירת הרבה, תחליף לפגישות שלנו אבל יש הבדל בין לצייר הרבה לבין לצייר באובססיביות. אני מציירת וזוכרת לעצור תוך כדי כדי להרגיש את מה שכל הקווים הללו מבטאים ולנסות להבין ולא מציירת רק באובססיביות כדי להסיח את דעתי מהלתי נסבל. מקווה שאת מבינה את ההבדל.
אוף, השקית שלי מסריחה. לא, אין דליפה ואין כלום וכולם יכולים לאמר כמה שהם רוצים שלא מריחים כלום, אבל זה מריח, לא יעזור. כשאני יושבת והשקית לא עטופה במיליום שכבות של מכנסונים ובגדים היא מסריחה. לא יעזור. ואני לא יכולה לסבול את הריח. אני מריחה את הריח ונזכרת בעוד סיבה לחוסר הטעם במה שנקרא החיים שלי. למה? למה אני? כמה אדם אחד יכול לסבול? כמה? ואיך שאני חושבת על זה אני ישר נזכרת בהפסקת הנשימה בשנה שעברה. אם הייתי אומרת לאימא שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה היתה מתעצבנת. היתה אומרת שזה עבר וחלף ואין טעם לחשוב על זה ושאני תמיד רואה את חצי הכוס הריקה ושצריך להמשיך קדימה ושאי אפשר ככה. אז למה לי זה לא יוצא מהראש? ואפילו להיפך, לא ממש הפחיד אותי עד לפני כמה שבועות, אבל היום זה מעורר בי בעתה כל יום ובדר"כ כמה פעמים ביום. די, שייקחו ממני את המחלה. נמאס לי, כואב לי, אין לי חיים ותמיד אני צריכה להסביר לכולם שאני לא עצלנית ושאני באמת לא מצליחה לעמוד על הרגליים.
את חושבת עלי? חשבת עלי בכלל עד עכשיו? לשניה? לדקה? חשבת איך אני מסתדרת? לך בפנים אין אפילו התלבטות פנימית אם לשלוח לי סמס ואני הייתי נותנת המון כדי שתשלחי לי אחד. ושוב במחשבות על על למה לא ועל מה בי לא מספיק טוב כדי שתרצי בי כביתך? אבל בעצם למה שתרצי? אמא שלי לא רוצה, אז למה שמישהוא אחר ירצה.
לפעמים אני תוהה אם אולי עדיף שאבא מת אז. ככה אני יכולה לפחות להאמין שאם הוא היה כאן היום הכל היה אחרת, תחשבי איך הייתי מרגישה אם הוא כן היה כאן היום והכל עדיין היה אותו דבר, כי הוא לא היה מעיז להתנגד לאמא שלי, הוא הכי נורא, אם הוא היה חושב כמוה. אם הייתי יודעת שהוא חושב כמוה, הייתי נשברת, סופית, הרי זה השביב הקטן שמחזיק אותי, התקווה הזאת שאם הוא היה כאן הכל היה אחרת או לפחות הוא לא היה חושב כמוה.
כי הי בינינו הייתי דפוקה הרבה לפני שאבא מת. המוות של אבא והאונס בגיל 15 נתנו לי תיורוצים לגיטימיים להשתגע. אילו תירוצים היו לי אחרת? הייתי סתם אדם משוגע בלי סיבה ואז אפילו אבא היה יודע את האמת, שאני משוגעת בפנים בלי קשר להכל, והרי אם זה כך, אז ברור שאני יוצאת נגד אמא שלי, כי היא בעצם יודעת את האמת שאני כל חיי מנסה להסתיר. את אמת השיגעון. אני משוגעת וחולה מבפנים, בלי קשר לכלום ובלי קשר לשום דבר שקרה בחיי. ככה נולדתי. זה דפקט פנימי שלי. ואמא יודעת את זה וגלית וחגית ותנחום יודעים את זה. והאמת, גם אני יודעת את זה. וכמה שאני אחפש תירוצים כמו אמא לא בסדר ומוות של אבא ואונס ומחלה אני יודעת את האמת האמיתית, אני חולה בפנים, משהוא בי חולה ודפוק וככה נולדתי וזה לא קשור לכלום. ובן אדם, כזה, כמוני, הוא פשוט יצור שלא שווה כלום. אמא שלי פשוט ראתה ורואה את האמת ואולי הדבר הכי טוב שאני אעשה יהיה אם אני גם אשלים עם האמת.
אני הולכת להתמודד עם הדחף לכדורים, זה מטריף לי את המח. אם היה לך מושג כמה זה קשה, ועוד כשאת לא כאן ואין למי לפנות לדבר על זה. זה כל יום מלחמה. מלחמה בכאבים ומלחמה בכדורים. לילה טוב, אהובה שלי, אני הולכת להילחם. אל תדאגי, אני אנצח, בשבילך, לא אהרוס לך את החופש.
22:40
היומיים האחרונים היו גיהנום של כאבים. אתמול בלילה לא הצלחתי לישון בכלל. לקחתי קנאביס, ואוקסיקוד ושוב קנאביס ועוד אוקסיקוד אבל כל המפרקים המשיכו לבעור מכאבים. ביליתי את כל הלילה בוכה מרב כאב ולא יודעת איך לעמוד בו. רק בשמונה וחצי סוף סוף הצלחתי להירדם אבל אז מרב קנאביס ישנתי שנת סיוטים והזיות נוראית. לא הצלחתי לקום עד הערב המאוחר והתעוררתי לחלופין מכאבים ומסיוטים נוראיים. יום של גיהנום. כל כך כואב. כל הגוף, כל המפרק, בייחוד מפרק האגן והכתף. רוצה למות מרב כאבים. לא רוצה למות האמת, רק שיפסיק. זה גיהנום. הלואי שכן היית מאירה לי טלפון של מישהיא לדבר איתה. נכון, זה לא אנליזה וזה ממש לא מה שיש בינינו אבל היה עוזר לי שהיתה לי מישהיא לדבר איתה, רק כדי לשרוד את ימי הכאב האלו.
קשה לי מאוד בלעדייך. כל כך מתגעגעת. מאז יום שישי כמובן אני לא מדברת עם אמא. היא הרי לא תתקשר ולא תתעניין עד שאני לא אשבר ואחזור בי מדרישתי לדבר בינינו באמת ולהתמודד עם הדברים ולא להמשיך ככה. זה כואב, מאוד. היום היא הלכה עם חגית לבית חולים. עשו לחגית הפריית מבחנה. התקשרתי לחגית לאחל לה בהצלחה ושמעתי שאמא תהיה איתה אח"כ ותבוא לבשל לה לכמה ימים הקרובים בהם היא צריכה לנוח. למה לי היא לא באה לבשל?
רוצה אותך כל כך. צריכה אותך. רק לשמוע את קולך או סמס, לדעת שאת חושבת עליי, זוכרת אותי. לא יודעת איך אחזיק עד שתחזרי, מרגישה שאני מתפרקת, לא יכולה יותר.
סתם משהוא שכתבתי היום (שיר?):
ואם יש אלוהים
אני לא מאמינה באלוהים
אבל רוצה להאמין בו
כי אם אינו משמע
שאין חיים אחרי המוות
ואזי מחכה שם רק הכלום
אך אם ישנו משמע
שאוכל לבחור
בין חיי ובין המוות
שהרי חיי שווים כעת לכלום
ואם יש אלוהים
אני בבקשה רוצה לדעת
איך הוא בוחר את בחירותיו
מי בריאות ומי לחולי
מי יזכה ומי יצא ללא דבר
ומדוע אין איזון בחלוקת הנטל
ויש כל כך הרבה אנשים קטנים
שנושאים בכל הסבל
02/08/2011
00:30
את אוהבת אותי? את חושבת עלי עכשיו כשאנחנו לא נפגשות? כמה את אוהבת אותי? האם יהיה לך אכפת אם אמות? למה את לא רוצה להיות לי לאם? למה אף אחת לא רוצה להיות לי לאם? למה אבא מת? האם אם הוא היה כאן היה אחרת או שאולי גם לו היה נמאס ממני? האם אמא צודקת? האם אני באמת כזו בלתי נסבלת? האם אני באמת בן אדם רע? למה מגיע לי להיות חולה כל כך? למה כל כך כואב לי פיזית? למה הלב שלי מתפוצץ מכאב? איך אשרוד עד שתחזרי?
בא לי להתמוטט, לקחת הרבה כדורים שיאשפזו אותי, שאוכל לברוח מהכל עד שתחזרי. בעיה אחת: ברמב"ם לא סובלים אותי, לא יסכימו לאשפז אותי. טירה לא בא בחשבון. בעצם לא רוצה להתאשפז, בי"ח זה סיוט. רוצה רק שיכאב פחות. רוצה שתחזרי כבר. נשארו עוד 20 ימים. זה נצח. זה אפילו לא התחיל.
למה את לא אוהבת אותי מספיק כדי להיפגש איתי באמצע? את לא מבינה כמה אני לא מסוגלת לסחוב כל כך הרבה זמן בלעדייך? איך אגרום לך להבין? אולי אני באמת בלתי נסבלת כמו שאמא אומרת. הכי מפחיד – שאמא צודקת בכל מה שהיא אומרת. עוד יותר מפחיד – שאת חושבת כמוה. עוד יותר מפחיד באות מידה – שאם אבא היה כאן היום הייתי אותו דבר והוא גם היה חושב כמו אמא.
ואם אמא לא רוצה אותי, למה תרצה גם לא רוצה אותי? היא בעצמה אומרת שהבטיחה לאבא לשמור עלי ולדאוג לי. היחידה שרוצה אותי זו את וגם זה מוגבל ותחום לשעת הפגישה ומותנה בתשלום החודשי. הרי כשלא אוכל לשלם יותר (והיום הזה יגיע, אם לא עוד שנה אז עוד שנתיים) לא תיפגשי איתי יותר. זה אומר שאת אוהבת אותי אבל מותנה בכסף. האם זו אהבה אמיתית?
מתגעגעת למירי. איך ויתרה עלי כל כך בקלות? רוצה לדבר איתה, שתדבר איתי. אבל זה אומר שאני שוב מוותרת על עצמי. הרי שוב תהיה שם רק כשמתאים לה ומסתדר לה שאורי יהיה עם איתי אבל לא ממש בשבילי ויחד איתי. אני לא יודעת אם אני מתגעגעת אליה כמו שנפגעת מזה שאין לה ממש צורך בי. אני יודעת שאין לה צורך ממש בבני אדם, היא אמרה זאת תמיד במפורש, הרי אני הייתי חברתה היחידה וגם זה מפני שאני התעקשתי ולא ויתרתי ולה לא מפריע לחיות בלי חברות. אבל עדיין היא ויתרה עלי כל כך בקלות, בשניה שביקשתי שתהיה גם חברה שלי ולא תיעלם כל פעם שאין לה צורך בי. ואני יודעת שהיא מטפלת ולפעמים היא מספרת לי על כל מיני מקרים בהם היא מטפלת ואני שואלת את עצמי בפנים שתי שאלות – האם גם את מדברת ככה על מטופלים שלך? כי היא תמיד מטפלת על המטופלים שלה במין טון מתנשא ויהיר. ודבר שני, היא כל הזמן מנתחת אנשים ומשתמשת נון סטופ בכל מונח שקיים לקטלג אנשים. כל בן אדם אוטומטית עובר על ידה ניתוח דיאגנוסטי וזוכה לקטלוג כהפרעת אישיות גבולית או נרקסיסטית או מה שזה לא יהיה.
האם אני הפרעת אישיות גבולית? בכל מאמר שקראתי תמיד זו נחשבת להפרעה חסרת התקנה ביותר. לאבחנה שאף מטפל לא רוצה להתעסק איתה. בלתי ניתן לריפוי. גיהנום לטפל באנשים שכאלו. אולי פעם אחת ולתמיד תגידי לי האם את חושבת שזו אני ותפסיקי להתחבא מאחורי תירוצים של "אני לא משתמשת בעולם הטרמינולוגיה הזה"? הרי כשאת מדברת עם פסיכיאטר שלי את כן חייבת לדבר איתו בשפה הזו. אז מה את אומרת אז?
ומה את אומרת למי שמנחה אותך לגבי. הרי את אומרת לו/לה את מה שאת באמת חושבת עלי. הלואי שהייתי יודעת מה. מה את באמת חושבת עלי.
את באמת לא מתחרטת שלקחת אותי לטיפול? הרי אם אמא צודקת, אני אדם מהגיהנום. איך את סובלת אותי? אני לא סובלת את עצמי. אני שונאת את עצמי. הלואי שלא הייתי נולדת. האם מישהוא מלמעלה ניסה לאמר משהוא כשהפסקתי לנשום בניתוח האחרון? כאילו ניתן רמז מפורש לגבי מה צריך להיות גורלי. ואולי הרופאים לא היו צריכים להנשים אותי ופשוט לתת לטבע לעשות את שלו. אמא בכלל היתה עצובה אם הייתי מתה או שפשוט היתה יורדת לה אבן מהלב? מגיע לי בכלל לחיות? אני יכולה בכלל לחיות? אני יודעת בכלל איך לחיות?
רק תגידי לי שאת אוהבת אותי, רק תחבקי אותי. אל תתני לי לחכות עוד 20 יום, אני לא יכולה. ואין לי למי לפנות לעזרה. ברמב"ם כבר מזמן הבנתי שאין עם מי לדבר, דוחים לי את התור כל הזמן, כאילו מרמזים לי שעדיף שפשוט לא אגיע בכלל. לא רוצה ללכת לשם ולהגיד שאני צריכה עזרה. זה להשפיל את עצמי. הם הי לא ממש רוצים אותי ואני תכלס לא ממש מעניינת אותם בכלל.
צריכה לדבר עם מישהוא דחוף ואין עם מי. אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ. בום.
שיט. אני כותבת יותר מדי. כבר 7 עמודים ויש עוד 20 יום. צריך לחסוך במילים כי אין סיכוי אחרת אין סיכוי שאשרוד. מה עושים? איך כותבים פחות? איך קוצבים את המילים אבל גם שורדים? בקצב הזה, 7 עמודים בחמישה ימים זה אומר שאגיע בסוף למשהוא כמו 35 עמודים. בחיים לא תרצי לקרוא כל כך הרבה. אבל איך לא לכתוב? איך לכתוב פחות?
03/08/2011
21:30
סוף סוף יותר טוב. הכאבים נרגעו. העלינו את מינון המדבקות בחזרה מעשרים לשלושים וקיבלתי זריקת וולטרן שאמנם הוא יותר חלש אבל עובד יותר טוב על המפרקים. זה סוף סוף הרגיע את הכאבים. אין לי מושג מה היה קורה אחרת, כבר לא יכולתי יותר, זה היה נורא. נכון שבפעם שעברה העלאת מינון המדבקות גרמה לתגובה לא טובה אבל מקסימום אוריד את המדבקה הנוספת אם זה יקרה כי לא היתה ברירה, פשוט היה צריך לעצור את מעגל הכאבים הנוראי הזה איכשהוא. אתמול אחה"צ והיום נחתי. לא הלכתי לשום מקום ופשוט נשארתי בבית לתת לגוף לנוח. זה עשה לי טוב. לא תאמיני אבל אפילו היה נח שאנחנו לא נפגשות כי פגישה שלנו דורשת ממני המון כח, זה גומר לי את היום. לא תאמיני אבל אפילו התחלתי היום להינות מהעובדה שגם לי יש חופש מהטיפול. פיניתי לי את כל השבועות (כמיטב היכולת) גם מטיפולים ובדיקות רופאים אז יש לי זמן לנוח. לתת לגוף לנוח לאגור כוחות בלי ריצות כל היום. אני מרגישה שהגוף שלי צריך את המנוחה מכל הריצות והטיפולים. לך זה בטח נראה טפשי, מה מתיש בלבוא לפגישה אחת אלייך או מה מתיש בללכת לתור אצל רופא. אבל כל דבר כזה מתיש את הגוף שלי ברמות על. פעם לא היתה לי בעייה, היום כל דבר מעייף אותי. זה כאילו להילחם נגד גוף שמסרב לסחוב, כמו אוטו טרטנטה שלא עולה בעלייה. היום היה היום הראשון בשנה האחרונה שפשוט נתתי לגוף לנוח, בלי כאבים ובלי שום ריצה לרופא או לבדיקה. לנוח, פשוט לנוח. גם יש לי זמן לצייר בזמן הזה של החופש וזה כיף. לא היה לי זמן לזה כבר כל כך הרבה זמן. שכחתי מה זה לעשות משהוא חוץ מלרוץ לבתי חולים, לרופאים, לבדיקות ולשאר טרטורים. פתאום יש קצת מנוחה והגוף כל כך זקוק לזה. מודה, אבל אולי גם קצת הנפש. אבל עדיין אני כל כך מתגעגעת אלייך וללדבר איתך וללדעת שאת איתי.
אתמול היה גם לילה נחמד עם מרסלו. היינו ערים יחד חצי לילה. התפנקנו, התלטפנו, דיברנו, וכן גם עשינו סקס טוב J. כיף לחזור לעשות סקס. לפני כמה שבועות עשינו בפעם הראשונה מאז הרבה זמן, פעם ראשונה מאז הניתוח. כאב, היה כמו בפעם הראשונה. צריך ללמוד איך, מחדש, כמו בגיל 18, כי אין מה לעשות איזור האגן שלי פגוע. אבל לאט לאט מפעם לפעם למדנו. חזרתי להנות מסקס. הייתי מאמינה? אני עם הסטומה? והקטע הטוב אצל מרסלו שהשקית שלי לא מזיזה לו במילימטר. גם אם אני עם השקית של הלילה שהיא גדולה מאוד, זה פשוט לא מזיז לו. ויש ימים קשים ואפילו קשים מאוד בינינו אבל יש את הקטעים של הסקס שהם כמו הקסם של פעם. לא סקס חפוז של 5 דקות וגמרנו, אף פעם זה לא היה ככה אצלנו. אלא חוויה קסומה של שעתיים שלוש. מתחבקים, מלטפים, עושים מסאז, נזכרים בזכרונות יפים שלנו, וכן גם עושים סקס ואפילו פעמיים או שלוש ואז אני מרגישה כל כך קרוב למרסלו, כל כך ביחד. סליחה אם אני מדברת יותר מדי על סקס ומביכה אותך אבל זה יותר מהסקס. זה גם אחרי הסקס, כשמרסלו ואני נשארים לשכב מחובקים חזק, הוא עדיין בתוכי, נשארים לשכב ככה מחובקים ומחוברים הכי הרבה שאפשר ואני מרגישה הכי טוב שבעולם. כי אצלנו סקס אף פעם לא היה סקס של לגמור וגמרנו אלא איזה חוויה עמוקה יותר של ביחד, של להקשיב, לגעת, לחבק, ללטף, לרצות לעשות הכי טוב שאפשר לשני ושנינו כל כך קשובים אחד לשני, לגוף של השני, לרצונות, לתענוגות (וכן, גם להנות מהסקס כמובן:-), ואז אני מרגישה כל כך עם מרסלו, כל כך ביחד, מוגנת, אהובה, אוהבת. וזה שזה חזר בחודש האחרון זה החזיר לי את הזיכרונות של פעם, של ההתחלה, של הקסם של הביחד שלנו, של השפה שהיא רק שלנו, השפה ללא מילים שלנו כששנינו מבינים אחד את השני ומחוברים ביחד ואני רואה במבט של מרסלו, בעיניו ובפניו את האהבה שלו, את הכמיהה שלו אלי, את המשיכה שלו, ואז אני מרגישה הכי סקסית בעולם, הכי שווה בעולם. ואני מכירה כל נקודה בגופו, יודעת על כל נקודה שתגרום לו לצחוק או להתענג וכך הוא לגבי. אני מקווה שאת מבינה את מה שאני מנסה להגיד ולא רואה את זה בתור סתם דיבורי סקס (שגם הם לא פסולים, לא?!?:-).
אז כן, היום יותר טוב. בעיקר כי הרבה פחות כואב ואז כשפחות כואב אני יכולה גם לנוח ולנסות להנות מהזמן הפנוי ולצייר, מציירת המון וזה כיף. תכננתי לסדר את הבית ויש כל כך הרבה דברים שצריך לסדר אבל זה שיש לי פתאום זמן פנוי לצייר פשוט שואב אותי. זה כאילו לדבר איתך, לדבר, לחשוב, להבין, אבל בדרך אחרת שאני מאוד אוהבת ומאוד מתחברת אליה. מחכה כבר שתחזרי כדי שאראה לך את הציורים (צילומים שלהם). אני מרגישה שלהראות לך את הציורים זה כמו לתת לך לקרוא את היומן הזה רק בדרך אחרת. ואני יודעת שאת מבינה ואת גם אוהבת את השפה הזו ונהנית לשבת איתי ולהבין את מה שאני מדברת ומרגישה דרך הציורים (אני צודקת, נכון? זה לא רק נדמה לי, נכון?!?) את אוהבת את הציורים שלי? או שאת בעצם חושבת שהם לא יפים ולא נעים לך להגיד לי?
06/08/2011
05:00
חמש לפנות בוקר. לא ישנתי כי ביליתי את כל הלילה בלחשוב עלייך. מודה, גם לחפש כל שביב מידע עלייך בגוגל כאילו אז ארגיש קרוב יותר אלייך ולא ארגיש שאת כל כך רחוקה (לא מצאתי שום דבר חדש, מבאס). מצד שני, אני חייבת להודות שאני דווקא מתחילה להנות מזה שיש לי קצת חופש, זמן פנוי. עושה לי טוב לנוח (אין לך מושג כמה הגוף היה צריך את זה), להיות עם אורי בלי לחץ, להנות מלהיות עם מרסלו (אתמול היה לנו עוד לילה קסום כזה, נראה לי שפתחנו שפנייה בביתJ, איזה כיף שיש לי בעל שהוא מעולה במיטה), לצייר הרבה (כל כך בא לי לצייר כל הזמן). זה יישמע מוזר לי לאמר אבל אני נהנית. לצייר, להרכיב פאזלים של 350 חלקים עם אורי (הו מת על פאזלים ומוכשר בזה כמוני אז אנחנו יושבים שעות ביחד על זה), להיות עם מרסלו, להיות עם מרסלו ואורי (היום הלכנו לסרט של הדרדסים, יעני בשביל אורי אבל בשבילי ובשביל מרסלו לא פחות, צחקנו מלא). כמה שפחדתי מהחופש הזה, אז כשיש פחות כאבים (אני עדיין עם אקסטרא מדבקה, בינתיים אין בעיה), אני ממש נהנית ממנו. היית מאמינה? אני?
בבקשה אל תכעסי עלי שאני כל הזמן בולשת אחרייך בגוגל. בטח זה מעצבן אותך פחד ואני לא מצליחה להיפטר מההרגל המגונה הזה. לא הייתי צריכה לכתוב את זה, עכשיו ממש תכעסי עלי ובצדק. אמא צודקת, יש לי אובססיה לגבייך, אני אכן תלותית בך. אבל אני לא מצליחה או יכולה אחרת.
טוב, חייבת לנסות קצת לישון, אפילו שאני כמהה אלייך פתאום ברמות על. רוצה לקום כדי לצייר מחר והרבה. אני אוהבת אותך המון, בבקשה אל תכעסי הרבה על הקטע שאני מחפשת אותך כל הזמן בגוגל. יש עוד דפוקים כמוני או שאני שוברת שיאי עולם?
07/08/2011
01:45
טוב לי. אני נהנית. נהנית מהחופש. נהנית מהזמן לעצמי, נהנית להיות עם אורי, נהנית להיות מרסלו, נהנית מלהיות שלושתינו ביחד, נהנית מלצייר, נהנית מלנוח ולטעון מצברים, מרגישה שהמנוחה והשינה מחזקות את הגוף ונותנות לו מנוחה שהיה זקוק לה נואשות, נהנית מלעשות סקס מעולה עם מרסלו, נהנית מלהסתכל במראה ולהתחיל לאהוב את עצמי, ללבוש תחתונים וחזייה סקסיים כדי להרגיש טוב ולפתות את מרסלו.
היום טיילנו לראש הנקרה. חשבתי שיהיה בסדר כי זה מסלול קצר ופשוט, לא היה קל כמו שחשבתי כי הכל חלק ורטוב והייתי צריכה להשקיע הרבה כח בלשמור על המפרקים ולהישאר יציבה כדי לא להחליק. לא נורא, היה ממש כיף. נהנינו שלושתנו ביחד. כאב, הסטומה כאבה פתאום נורא אבל היה כיף. אחרי הטיול נסענו במין רכבת קטנה לטיול באזור. הדבר הכי גרוע לכאבים שלי בפרינאום אבל צחקנו על זה כל הנסיעה כי היה כיף. צחקנו. מחר מתכוונת לצייר, הרבה, רוצה לצייר, עושה לי טוב, יש לי כבר חמישה שישה ציורים במח שמחכים לביצוע (וברור שישתנו תוך כדי כמו תמיד אבל מה חשוב זה החשק הרצון.
לא תאמיני, גם אני לא, אבל אני נהנית מהחופש. שמחה שיש אותו. רוצה אותו. לא הייתי מוותת עליו. טוב לי. כן, לי, טוב.
08/08/2011
18:00
לא שקט לי. רציתי ותכננתי אתמול לצייר. בסוף לא עשיתי כלום. נכון, הייתי מותשת משבת והייתי צריכה לנוח מהכאבים אבל היום כבר לא כואב ועדיין אני באותו מצב של לא לעשות כלום. מאוד רוצה לעשות. מאוד רוצה לצייר. אבל לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. אני מול הציור שסיפרתי לך עליו עם הדמויות. סיימתי עם הרקע (ציורי הקווים) והגעתי לדמויות. שתי דמויות. אחת מסמלת אותי (נראה לי, לפי מה שבלב אומר) והשנייה את אמא (שוב, לפי מה שהלב אומר). אולי לא רק את אמא אלא את כל אלא שלא היו מרוצים ממני בחיי. והציור עומד על הכן, מחכה לי. ואני לא מצליחה להתחיל לצייר. וציירתי הרבה בשבועיים האחרונים, הרבה ציורי קווים (כך אני קוראת להם). האם אלו בכלל ציורים או אולי סתם שרבוטים ולא ראויים בכלל להיקרא ציורים? ואני מרגישה בפנים שאני לא יכולה יותר להתחמק מהציור הזה. לא יכולה לברוח יותר לציורי הקווים, אותם אני יכולה לצייר ללא הפסקה וברצף. אני צריכה להתמודד עם הציור הזה. כאילו שאם אני לא מציירת דמויות אז אני לא באמת מציירת, אני סתם מבלפת. כי הרי מה הבעיה לצייר קווים? כל אחד יכול. זה לא נחשב.ואני כל היומיים האחרונים מול הציור הזה. לא מצליחה לצייר וגם לא מצליחה לעשות כלום במקום, אפילו לא לאכול. למה כל כך קשה לי לצייר דמויות? זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. ציורי קווים זה קל ופשוט, אני עושה את זה בקלות, בלי שום בעיה ולא מסוגלת אפילו להפסיק. אבל כשזה מגיע לדמויות? ייסורים. מאבק פנימי נוראי. אולי פשוט כי אני לא יודעת לצייר דמויות אבל יודעת שאם לא אצייר דמויות זה לא ציור באמת? אני הרי לא מסוגלת לצייר העתק אמיתי של אדם של דמות, אין לי חוש ציור ולא יודעת לצייר דיוקן של אדם אמיתי, אני רק יודעת לצייר את האבסטרקט, את הדמויות שאני מציירת. אולי אני סתם מתחזה למישהיא שיודעת לצייר? כי אין לי הרי מושג איך לצייר אדם כך שיראה אמיתי, ריאלי, את זה אני לא יודעת.
ואני כבר יום וחצי במאבק מול הציור הזה. ואני מרגישה עצלנית כל כך. אם אמא שלי היתה רואה אותי בטוח היתה אומרת שאני עצלנית (שזו כנראה האמת). לא מסוגלת לצייר אבל גם לא מסוגלת לעשות כלום במקום. אז סתם שוכבת במיטה. ישנה אבל בעצם חולמת סיוטים. הבה סיוטים מאוד ברורים בתוכנם. על אונס. על אמא, עלי מתמוטטת כל הזמן ומנסה לעמוד על רגלי אבל אני מטושטשת, מעורפלת הכרה ולא מסוגלת לשלוט בעצמי והבית של אמא שלי מסביב. נזכרתי פתאום שבהרבה סיוטים יש לי תמיד אפיזודות שבהן אני כאילו בתיכון, נעדרת הרבה זמן וחודשים בגלל המחלה. כלומר, בסיוט כל מה שעברתי בשנים האחרונות קורה רק כשאני בעצם בתיכון. אבל אף אחד בבית הספר לא שם לב שנעלמתי, שלא הגעתי. לא שמים לב שלא קיבלתי תעודה, שהפסדתי סמסטרים שלמים וחסר לי כל החומ בספרות ובהיסטוריה. ואני לא מבינה איך אפשר לא לשים לב כשתלמיד לא מגיע לביה"ס כל כך הרבה זמן. ואני מנסה שישימו לב, שיעזרו לי להשלים את החומר אבל אף אחד לא ממש רואה אותי, המורה בכלל לא זוכרת אותי. לא יודעת למה, אבל הדמעות עולות לי בגרון כשאני כותבת לך את זה. ולא יודעת אם זה קשור אבל אני גם לא מצליחה ממש לאכול ביומיים האחרונים. כאילו אני לא מסוגלת לעכל את האוכל. לא מסוגלת להכניס אותו לגוף.
ומשהוא בי עכשיו שוב שוקע. בא לי להיכנס למיטה ולשכוח מהכל. משהוא שוקע כי אני לא מצליחה לצייר. אני גם צריכה להחליף את הבסיס לסטומה. הסיוט שאני שונאת מכל. תמיד אני דוחה את זה ודוחה את זה ובסוף עושה את זה ברגע האחרון או אחרי שזה פשוט נופל. שונאת את הסטומה.
שאלה – ואם אצייר רק ציורי קווים זה לא נחשב? האם ציורי הקווים הם באמת ציורים או סתם "בכאילו"? ולמה אני לא מסוגלת להתמודד עם ציורי הדמויות? אוף, הציור הזה, שיושב לו על הכן עושה לי קשה, לא מצליחה להתמודד איתו ומרגישה שאני שוקעת בגללו. או שאולי זה סתם מיליוני תירוצים ואני פשוט עצלנית כי זה מה שאני, עצלנית.
בדיוק היום היתה בחדשות ידיעה על שדרן הרדיו עדי טלמור שנסע לשוויץ ומת בהמתת חסד (שם הרי מותר לאנשים שמחלתם סופנית למות בצורה אקטיבית) לאחר שנתגלה בגופו סרטן מפושט וסופני. אולי זה גם גורלי? התחלתי לחשוב על זה, אולי זה גם פתרוני. נכון, אני לא חולה סופנית, אבל כן נגזר עלי לחיות שארית חיים של כאב וסבל גופניים. ולמה לי? כמה אפשר? הרי זה לא החיים שאיחלתי לעצמי וגם לא קרוב לזה, בחלומות הכי גרועים שלי לא דמיינתי שאלו החיים שנגזרו עלי, על גופי, זה לא פייר. תמיד כשסבלתי בפנים כל ילדותי וצעירותי אז היתה האמונה והתקווה שיום אחד זה יסתדר ויום אחד אמצא את הדרך לחיות בשלום עם עצמי ועם חיי. והנה אני מתחילה למצוא את הדרך אבל גם אם אמצא אותה אין לי הרי ממש איך לחיות אותה עם גוף חולה וגמור שאין לו תקווה ועתיד. אז אחיה ככה מהיום ועד סוף חיי? לא רוצה ככה, עם הגוף הזה החולה והרעוע שלא מתפקד. מה יהיה?
והציור עדיין יושב לו על הכן, מביט בי במבט דורש התמודדות ומאיים, ועדיין יושב לו על הכן. ואני רוצה לברוח לציורי הקווים אבל לא מסוגלת והציור יושב לו על הכן.
09/08/2011
22:50
התגברתי על מחסום הציור. הרגשה טובה, אפילו טובה מאוד. אתמול אחרי שכתבתי על זה פתאום השתחרר המחסום. הכתיבה עזרה. שכבתי שעה ונחתי, חשבתי והרגשתי מוכנה וקמתי וציירתי. לא היה קל. בייחוד הפנים של אחת הדמויות, אני חושבת שיש שם משהוא כמו 10 שכבות צבע עד שהגעתי לפנים שהרגישו לי נכון.אני לא יכולה לשפוט את הציור במונחים של יפה או לא, יותר מרגיש לי שהיה לי איזשהוא מאבק פנימי עם הציור הזה, שאולי אני עדיין לא מבינה את כולו ואני מרגישה שהצלחתי להתגבר עליו. מדהים איך ציור אחד מצליח לגרום לכזו סערת רגשות ולכל כך הרבה דברים להתהפך אצלי בפנים. הרבה דברים שאני בוודאי עוד לא מבינה את כולם.
עכשיו אחרי שעברתי את משבר הציור חזרתי להרגיש טוב. טוב בפנים. האמת שגם השבוע האחרון עם מרסלו היה ממש ממש טוב, שבוע כמו פעם בימים הטובים, שבוע שנתן לי המון תקווה להמשך שלנו. שבוע של הרבה אהבה.
היום אלינור שאלה אותי/אותנו בפגישה איך אני/אנחנו מסתדרים עם החופש שלך. אמתי שאני לא האמנתי שאומר את זה אבל טוב. אני אפילו נהנית מהחופש, מהזמן לעצמי ולגוף שלי. את לא תאמיני אבל בימים האחרונים אני חושבת על אופציה לבדוק איתך אם אפשר להאריך את החופש עד סוף אוגוסט. כי אורי יהיה בחופש ויהיה לי קשה למצוא לו כל פעם סידור ואיכשהוא נראה לי מסובך ויותר פשוט יכול להיות פשוט להמשיך את החופש. וכן, אולי, גם לגנוב עוד קצת זמן לעצמי. השאלה שמטרידה אותי היא אם אצטרך לשלם על הפגישות האלה כי אם כן אז ברור שאבוא, אבל בואי נגיד שאם תסכימי שנאריך את החופש עד סוף אוגוסט ללא עלות אז פתאום זה נראה לי אולי מתאים, אולי אפשרי. עצם זה שהאופציה נראית לי כניתנת לתפישה, כמשהוא שאני בכלל מסוגלת לחשוב עליו, ממש ממש מפתיעה אותי. לפני שיצאת לחופש, הייתי בטוחה שבשלב הזה כבר אהיה שבורה לחלוטין ופתאום לא רק שאני לא שבורה, אני אפילו גם נהנית ומנצלת את החופש ואפילו, מי היה מאמין, מוכנה לעוד קצת היית מאמינה? אני בחיים לא. אזהרה: יש סיכוי שמחר בבוקר דעתי תתהפך לחלוטין ולא אבין איך בכלל הצלחתי להרגיש ככה אתמול. אבל אפילו העובדה שהצלחתי להרגיש ככה ולו לרגע אחד היא ממש מפתיעה עבורי.
מה שכן, החופש עוזר לי גם הרבה בכל מה שקשור לסוגיית מספר הפגישות שלנו בשבוע. הוא מחזק את התחושה שלי ואת הרצון שלי, כן, שלי, להיפגש רק 4 פעמים בשבוע. אני פתאום רואה שאני מצליחה, שאני מסוגלת ושאני מצליחה להנות מהזמן של הלבד בלעדייך וזה גורם לי לרצות שיהיה לי גם בהמשך את הזמן הזה. כי אין מה לעשות, ימים של פגישות, הם ימים שרופים, מלאים רגשית וכל היום הוא או לפני פגישה או פגישה או אחרי הפגישה ובכל מקרה המחשבות ממלאות את כולי למשך כל היום. השאלה היא אם כאשר נחזור להיפגש אוכל לעשות את ההפרדה הזאת בין הימים של הפגישות לבין הימים בלי. כי עכשיו זה חופש, ישנו הבדל חד וברור בין הלבד והזמן לעצמי לבין הטיפול. באופן השוטף זה לא כך. השאלה היא האם באופן השוטף אוכל להצליח בימים שבהם אין פגישה להצליח באמת להתנתק מהטיפול וממך ולהפיק מהם את מה שאני מצליחה להפיק מהחופש עכשיו. כי עד עכשיו לא הצלחתי ואפילו לא הייתי קרובה לזה. הימים בלי הפגישה היו סבל והתמלאו באין של האין פגישה ואין אותך. אין לי מושג איך זה יהיה אחרי החופש. אולי החופש יעזור לי למצוא את הדרך להנות כמו עכשיו מהימים שבלעדייך ואולי לא. אבל החופש הזה כן מחזק אותי בכך שאני רואה שאני כן מצליחה להנות ולהרגיש טוב גם בלעדייך. השאלה היא אם כשנחזור לטיפול, לאינטנסיביות שלו, לתכנים ולזיכרונות שהוא מעלה, האם אוכל גם אז. האם הטיפול, הזיכרונות, הכמיהה אלייך לא ישתלטו על כל השבוע. כי עכשיו זה חופש זמני, אז הנה, הצלחתי לעמוד בחופש זמני ולנות ממנו אבל זה זמני, באופן קבוע? זה כבר משהוא אחר. עכשיו את איננה וזהו. אבל כשתהיי כמעט כל יום, האם אוכל גם אז להתגבר על הכמיהה הנוראית אלייך בימים שבין הפגישות? לא יודעת.
שבוע הבא אנחנו רוצים ליסוע לכמה ימים לחו"ל. למדנו להנות מחופשות בטן-גב, כך הייתי קוראת להן פעם, כלומר, מלון עם בריכה וים ופשוט להנות כל היום בבריכה ואולי להגיח החוצה פעם אחת. זה מה שהגוף שלי מאפשר ומדהים איך פעם בזתי לחופשות האלו, לא הבנתי למה ליסוע לחו"ל ולא ממש לטייל. אבל היום למדתי להנות מזה. טוב, זה לא קשה כשיש את אורי שמלון ובריכה (בעיקר בריכה) הם בשבילו גן עדן במיוחד אם אפשר לבלות שם מבוקר ועד ערב. נקווה למצוא איזשהוא דיל של הרגע האחרון במחי טוב. מרסלו לוקח 10 ימי חופש מהעבודה בכל מקרה ולנו אין בעיה ליסוע מהיום למחר וכך אולי נוכל למצוא משהוא נורמלי מבחינת המחיר. לא ממש משנה לנו לאיפה ליסוע ואם זה יהיה בראשון או שני, העיקר לנסוע. האמת, ממש אבל ממש אין לנו כסף לזה אבל אנחנו צריכים את החופש הזה. גם אני וגם מרסלו. להתנתק מהכל. רוצה חופש מבתי חולים ובדיקות ורופאים, רוצה מנוחה ולהנות. זה בטח נראה לך אקט סופר בזבזני למי שאין להם כסף לכך אבל אני לא יכולה להסביר כמה אני ומרסלו זקוקים לזה. לברוח מכאן, לברוח מהמחלה, לברוח מהבעיות, לנוח. אני ממש מקווה שנצליח למצוא משהוא כי אלו הימים שמרסלו יכול לקחת חופש ואלו ימים גרועים ביותר מבחינת המחיר (ישר אחרי תשעה באב) ואני מחזיקה אצבעות שזה יסתדר.
1.9.11
סיכום חופש: לא תאמיני אבל היה פשוט מעולה! היית מאמינה?!? נסענו לחו"ל (לכרתים) והיה פשוט מופלא, נפלתי גם על שבוע וחצי שבו הכאבים היו ממש בשליטה אז יכולתי ממש להנות. אחרי שחזרנו ניצלתי את העובדה שעדיין הרגשתי טוב, ביטלתי את כל התורים לכל הרופאים ואת כל הבדיקות וגם הארכתי את החופש איתך (מי היה מאמין:-) כדי לנצל את הימים הטובים להיות עם מרסלו ואורי. נסענו לעשות שייט קיאקים בירדן (לא בעייתי עבורי כי זה לא דורש הליכה) ושלושתינו נהנו מאוד. אורי היה מאושר. נראה לי שזה היה הבילוי הכי כיפי שהיה לו בכל החופש. היינו ביחד שלושתינו ועשינו כיף חיים. נהניתי גם מהזמן הפנוי של מרסלו כדי להיות איתו. הטעות היחידה היתה שהלכנו לראות את הסרט "הערת שוליים", אמנם סרט טוב אך אותי דיכא מאוד (הנושא של הסרט גם סובב סביב הורות לא מתפקדת מה שפוגע אצלי בול במקומות הכי רגישים...), למזלי הצלחתי לצאת מהשקיעה תוך כמה שעות (מסלו גם עזר לי כי אמרתי לו שנראה לי שהסרט הזה לוקח אותי למקום לא טוב). זה הבעיה שלי עם סרטים וספרים, שאני נשאבת לתוכם ולפעמים קשה לי מאוד להתנתק ולחזור חזרה למציאות וספר או סרט שנוגעים במקום רגיש יכולים פשוט להפיל אותי לתהומות. מרסלו אומר שעם כל הרצון שלי להיות משכילה או לראות סרטים טובים, רצוי שאני אמנע מסרטים שכאלה כי זה ממש עושה לי רע. האמת, הוא צודק. היה סרט טוב אבל לא היה שווה את הדיכאון שהוא גרם לי, זה לוקח אותי (עדיין, אולי זה ישתנה בעתיד) למקומות לא טובים. אז שיחשבו שאני בורה ולא משכילה, עדיף מאשר להיגרר למקום שלא טוב לי בו. נסתפק בינתיים בסרטים קלילים וחביבים (כמו הדרדסים שהלכתי לראות עם אורי ואני לא יודעת מי צחק יותר, אני ומרסלו או אורי).
באיזשהוא שלב כמובן הגוף כבר לא עמד בעומס והכאבים חזרו בבום. היה די מדכא כי כל כך נהניתי מהימים שהרגשתי טוב וכל כך רציתי עוד, שלא ייגמר, שלא יחזור לכאבים ולטשטוש ולתרופות. אבל זה מה יש...
והיום היה ה-י-ו-ם כי אורי הלך לכיתה א'. וואוו, כמה רגשות ותחושות זה העלה בי. הרבה זיכרונות. אורי היה מקסים. השתדלתי (ונראה לי שהצלחתי) לשים את כל הזיכרונות הכואבים שעלו בי בצד ולהיות עם אורי ולהנות איתו ביום הזה. הוא התרגש והיה מאושר והיה מקסים כל כך.
ולא תאמיני, כל כך טוב לי עם מרסלו ועם אורי ואני כבר כמה שבועות מרגישה מאוד חזק בפנים ש... אני רוצה עוד אחד. עוד ילד (עדיף בת :-). ואפילו דיברתי על זה עם מרסלו. שנינו יודעים שזה עוד מוקדם וצריך עוד זמן, גם בשביל שנינו וגם בשביל הגוף שלי וחוץ מזה שבכלל לא ברור איך אצליח לשרוד עוד הריון ואם הרופאים בכלל ירשו ואיך אפשר עם כל התרופות שאני לוקחת ועוד מיליון בעיות (שלא לדבר על איך נפרנס עוד ילד כשאני לא עובדת בגלל המחלה הארורה הזו). אבל עצם העובדה שבא לי, שאני רוצה, שאני רואה את עצמי במקום הזה, רק זה זה כבר משמעותי בעיניי.
אז בקיצור – הרי ניפגש מחר ונדבר על הכל, אבל מי היה מאמין שהחופש הזה שכל כך פחדתי והייתי חרדה ממנו ברמות על, הפך בסופו של דבר להיות החודש הכי מאושר (כן, כן!) שהיה לי בשש שנים האחרונות מאז התחילה ההתפרצות הקשה הזו של המחלה וכל מה שבא איתה.
אבל, בקשה קטנה, בבקשה אל תצפי ממני בחופש הבא לשמוח ולצהול ותרשי לי להיכנס לחרדה ולפניקה שוב מהתחלה אם כך ארגיש ובבקשה אל תצפי ממני שהחופש הבא יהיה טוב כמו זה שהיה, כי יכול להיות שהכל יתפרק ויהיה לי נורא. רק תרשי לי להיות אני ואל תצפי ממני שגם בפעם הבאה יהיה מוצלח כמו עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
