בין שלל ההסברים של יוֹּם, האופטימי הנצחי בחבורת הפילוסופים איתה אני מבלה את הימים האחרונים, אני מוצא את השורה הבאה:
"מתפקידה של השירה לקרב אלינו כל רגש על ידי דמויות וציורים חיים, ולהלבישו לבוש של אמת וממשות". מקסים, לא?
הרי זה בדיוק מה שהייתה השירה בשבילי תמיד, זה בדיוק מה שניסיתי לטעון כל הזמן. בדרך כלל קצת מאכזב לגלות ש"מישהו חשב על זה קודם" אבל כשזה בא מפי יום, בתוך שלל טיעונים אתיים, ובכזה ניסוח מדהים ומדויק, מה לי כי אלין?
ברגע אחר, בין דפי "התועלתיות" של מיל, מנסה מיל להוכיח לי כי בני אדם רוצים רק בהנאה ובהיעדר כאב. כשהוא נדרש להתאים טענה זו למקרים בהם אנשים ממשיכים לרצות דבר מה גם כשהשגתו עולה להם ביותר כאב מההנאה שהם עתידים לקבל מהשגתו, הוא מפריד בין שני מושגים: הרצון והתשוקה.
אני קורא את הקטע ומסכם: "הרצון הוא תוצר התשוקה אך לפעמים הרצון נשאר מכוח ההרגל כשהתשוקה איננה." אני עוצר לרגע ומביט בשורה שהופיעה תחת ידי. לרגע אני לא בטוח אם אני לומד פילוסופיה של המוסר או היסטוריה של מערכות יחסים.
אני חושב על חווה, וכמה התיאור הזה התאים למה שקרה בינינו בחצי השנה האחרונה של הקשר(ואולי הייתה זו שנה שלמה? הפרטים מתעמעמים). איך התשוקה כבר נעלמה, הפסקנו לשאוב הנאה מהקשר בינינו ובכל זאת, מכוח ההרגל, המשכנו לרצות להחזיק את הקשר הזה בחיים. איך לא הבנו כמה הרצון הזה עקר ופוגע. איך הפרידה הייתה קלה כל כך שהיה זה כמעט מעליב כלפי מה שהרגשנו פעם.
ואז אני חושב על אליסה. איך התשוקה לא נעלמה אף פעם. איך גם אחרי כמעט שנתיים שאנו יחד כל הזמן, היא עדיין יכולה להפוך את הרגע הכי כואב למאושר. איך היא שמה לב לכל סימן קטן של שבירה אצלי וממהרת לתקן. איך החיוך לא מש מפני כשאני איתה. כמה הנאה אני שואב מהמגע שלה, מהשיחות איתה, מהמחשבה עליה. אני עושה עם עצמי תרגיל: מה היה כל פילוסוף אומר על הקשר בינינו. בשם אפלטון אני סובר כי אנחנו קרובים לאידיאת הזוגיות. אריסטו היה ודאי מעריך את המאמץ שלנו למצוא תמיד את דרך האמצע, את הפשרה הנכונה והמתאימה ביותר. יום היה מתמוגג מרגשות סימפטיה וקאנט אולי היה מכיר בכך שהרגש בינינו איננו מותנה.
"מוטב להיות אדם בלתי מרוצה מחזיר מרוצה" אומר לי מיל ומפטפט על הנאות מאיכויות שונות. "אבל מה עם האופציה השלישית?" אני שואל אותו
לי נדמה שהכי טוב להיות אדם מרוצה. ומאוהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
