הסיפור של ליה

היום יום שישי. שום דבר חדש לא קרה מלפני יומיים.
עדיין לא שמענו מתום, גל הייתה עדיין מדוכאת בגלל סבתא של תום. היא ניסתה להסתיר את זה, אבל כשהיא חייכה, עיניה הכחולות נראו עצובות. אני כל כך מכירה את גל, שכשאני רואה אותה, זה כמו לקרוא ספר ; כשהיא באה עם קוקו לבית הספר- סימן שבבוקר היא רבה עם אמא שלה, כשהיא עצובה, גוון הקול שלה פחות חזק, כמעט ואי אפשר להבחין בזה. כשהיא שמחה העיניים שלה נפתחות ונראות כאילו הן מחייכות וכשהיא עצובה זה ההפך, כמו עכשיו...
"היום יש לי פעולה בצופים" הודעתי.
"יוצאים היום ?" שאלה אותי ואת גל דנה.
"מתי ולאן ?" שאלה שירן הרכלנית.
דנה לא ענתה לה, כנראה שהן שוב רבו.
"אז יוצאים, ליה ?" שאלה אותי דנה.
"נראה לי שאני יכולה. בא לכן לגלידרייה ?" שאלתי.
ארבעתנו עמדנו בשער בית הספר. ככה זה כל יום שישי ; בתחילת היום כל חבורת הבנות שלנו עומדות בשער, מחכות זו לזו ומדברות. אחר כך, חבורת בנים מכיתה ז' היו חולפים על פנינו כשנכנסו דרך השער ומדברים על תוכנית ריאליטי שהייתה אתמול. ואז היינו רואים את ולאד המורה למתמטיקה של הקבצה ב' נכנס דרך השער לבוש במעיל עור, גרביים עד למעלה וכובע, גם כשהיה קיץ התלבש כך. ככה כל יום שישי, ובכלל , כל יום אחר שגרתי.
אלה נכנסה בשער בחיוך קורן.
אלה הייתה אחת החברות הטובות שלי, אלה גבוהה, יש לה משקפיים ועיינים דגולות בצבע חום. השיער שלה גם בצבע חום והוא חלק. אלה היא ילדה כל כך מצחיקה, תמיד יש לה משהו מצחיק לומר, היא מחבבת את עודד, ילד מהכיתה שלנו שאני לא כל כך אוהבת.
לפני שכולן הספיקו לענות לי אם הן רוצות ללכת לגלידרייה, אלה באה ואמרה בחיוך ;
"נחשו מה ?"
"עודד הציעה לך ?!" ניחשה שירן נלהבת.
"לא, ההורים שלי בבית מלון הסוף שבוע" אמרה אלה.
"ו ?" קראנו דנה ואני פה אחד.
"פיג'מות פארטי!" קראה אתה בהתלהבות.
"אני לא יודעת אם..." התחילה גל לומר, מתחמקת, עדיין מדוכאת.
"אין מצב שאת לא באה גל! בחבר שלך רוצה לראות אותך שמחה ביום רביעי!" קראה אלה, מנסה לשכנע את גל.
"תראי אלה, אם תום שמח, גם אני ואם הוא עצוב, גם אני: אמרה גל.
"אבל אם תום יחזור דוכא ? את לא חושבת שהוא יצטרך מישהי שתשמח אותי ?" אמרה דנה.
דנה נוראה חכמה. בכל ההקבצות בבית הספר היא בא'1, הציונים שלה מדהימים וגם היא יודעת לעשות 'פריצת דרך' ולשכנע.
"טוב..." אמרה גל בייאוש, "אני אבוא."
"סבביש!!" קראה אלה הנלהבת.
"להביא משהו ?" שאלה שירן.
"לא, אני קונה ה-כל!" קראה אלה הנלהבת.
אלה ממש עשירה, היא גרה בווילה עצומה בגודלה, יש לה חדר שירותים ואמבטיה פרטי משלה על יד החדר הגדול שלה, יש לה בחדר פלזמה גדולה על הקיר, מחשב נייד פרטי, מערכת סטריאו, בקיצור, ממש גן עדן.
"אין מצב." קראה גל.
"אנחנו כולנו נקנה יחד כיבוד" הוסיפה דנה.
"מה אכפת לכן שאני יקנה ?" שאלה אלה, מתחננת.
"זה לא נעים!" קראנו אני, גל, שירן, ודנה פה אחד.
"טוב נו.... תקנו כיבוד, אני יאפה עוגה וידאג לשאר." הסכימה אלה.
~
יום הלימודים נגמר ואני הייתי בדרכי לצופים, יחד על ידידי, ערן. ערן היה איתי ועם נווה ביסודי, אם איתו התנתק לי הקשר מאז שעברתי בית ספר, אבל כשנפגשנו שוב בצופים חזרנו להיות ידידים.
ערן הוא ילד מצחיק, אמיץ, ומלא חיים, הוא כל הזמן עושה שטויות ומעצבן את המדריכים שלנו בצופים אבל הם דווקא נהנים מזה, זה מצחיק אותם.
"מה קורה אם נסתמים בבית הספר השירותים בגלל ש'בטעות' נפלו אליהם שלושה גלילי נייר טואלט ?" שאל אותי ערן.
" אני מניחה שקורה פיצוץ בחדר המנהלת.... לא ?" שאלתי בצחוק, "פעם עשית את זה ביסודי עם קלמר של איזה ילדה בכיינית והמנהלת התפוצצה מכעס!" אמרתי ברצינות כלא רוצה שיסתבך.
"לומדים מטעויות!" צחקק ערן.
ואז שנינו פרצנו בצחוק.
אני אוהבת להסתובב עם ערן ולצחוק איתו, כל עוד הוא לא מציק לי. מאז התחלנו בצופים, אני והוא ממש ידידים טובים.
"למה לא באת ברביעי לפעולה ?" שאל ערן.
"לחברה שלי הייתה בעיה, צריך לעשות השלמת חומר ?" צחקקתי.
"מלא זמן לא ראיתי אותך... תראי כמה גבעתי"
צחקקנו שנינו.
ערן כל הזמן צוחק על הגובה שלו. הוא די נמוך, אבל טיפה יותר גבוה ממני, יש לו עיניים בצבע ירוק דהוי ושיער קצוץ בצבע שחור.
"אני בטוחה שממש ממש גבהת בשני הימים האלו." אמרתי בציניות.
הגענו לקן הצופים. ולריה ומיכאל נורא שמחו לראות אותי ואמרו שחבל שלא באתי לפעולה הקודמת, כי היה ממש כיף. אמרתי שלחברה שלי הייתה בעיה והייתי צריכה להישאר בבית. הפעולה עברה מהר, נורא נהניתי, ואז בסוף הפעולה מיכאל וולריה אמרו ;
"יש לנו הודעה חשובה!" ביחד.
כל הקבוצה שלנו הסתכלה עליהם בהתלהבות.
"שבוע הבא ביום שישי-שבת, יש טילו!" קראו בשמחה מיכאל וולריה בקול אחד.
כל הקבוצה שלנו נורא שמחה. ולריה ומיכאל החלו לחלק את הפליירים הצהובים של הטיול לכל הקבוצה.
אני אוהבת את הטיולים והחבר'ה של בצופים בגלל שאיתם, אני יכולה להיות מי שאני, ואני לא צריכה להתנהג אליהם מוזר כמו אל כל הסנובים בשכבה שלי, פה בצופים, כולם משתפים יחד פעולה, ולא כי מכריחים אותם, הם באים מרצונם האישי.
~
בדרך חזרה מהפעולה, ערן ליווה אותי למכולת בכדי לקנות כיבוד למסיבת הפיג'אמות של אלה.
כל הדרך צחקנו ודיברנו על הטיול, ועל הבחינות למדריכים...
היה כיף לא הרגשתי איך שהזמן רץ.
"הכי נקרעתי שהעפת על ולריה את כדורי הנייר שמיכאל והיא חתכו כל היום ו..." התחלתי לומר אבל אז, ערן תפס אותי בשתי ידיו ומשך אותי אליו.