פרק ראשון- ניצוץ של תכלת.
עמוד מס' 1.

"התרחקי ממני!" הנער כמעט צווח.

"אין טעם להתנגד." היא צחקקה במעין נימוס מלכותי. "עוד מעט תקפא למוות."

"אנא ממך, הניחי לי." הוא ביקש בקול צרוד.

היא רכנה לעברו, מניחה לו להתבונן הישר בעיניה הכחולות. הוא חיפש בהן מעט חום אנושי, אך לשווא.

הן היו חסרות הבעה לחלוטין.

"מ-מי את?" הוא אמר ולאחר מכן השתתק. הנער השמיט את מבטו, מנסה להסתיר את ארשת פניו המבועתת.

ואז, הוא קפא. שפתיו החלו להכחיל, וגופו, שכמעט רפה ומת, החל לרעוד.

הנער לא חש בדבר. הוא סבר כי הדבר היחיד שמחזיק אותו על רגליו הן זרועותיה התופסות בגרונו.

עיניו הביטו במבט ריק אל על. הוא תהה לגורלו בעודו מתוודה לקצב הבלתי נשלט של ליבו.

היא הרפתה ממנו. הנער צנח לאחור, מניח לעיניו להיעצם. חיוכה הנבזי היה הדבר האחרון שנקלט בזכרונו.

היא פנתה ללכת, מצחקקת בלגלוג, כשלפתע שמעה יבבות חרישיות. הנערה שלחה מבט חטוף מעבר לכתפה,

מתבוננת בגופו מפרפר ורועד.

היא התכופפה אליו, בוחנת את פניו באטימות.

עורו היה בהיר, חיוור כמו פני השטח מסביב. עיניו היו שקדיות וירוקות, משרבבות מבטים מבוהלים לכל כיוון.

'אני לא יכולה להציל עוד אחד.' מחשבה תמוהה חלפה בראשה.

למרות זאת, היא פשטה את מעילה וכרכה אותו סביב כתפיו.

"אתה תהיה לי לתלמיד, למאהב, ולבן..." היא לחשה.

היא התבוננה מבעד לאשנב ביתה, מרכזת את מבטה בשמש שקעה מאחורי גורדי השחקים של העיר והניחה לשמים להיצבע שחור.

ענפי גינתה נותרו ערומים עם בואו של החורף, בודדים כל כך וכמהים למגע רך של שמש מלטפת.

אריחי החדר נמשכו בצבע לבן ונראו כיהלומי-קרח זעירים שעל גבם מונחת ספת טרקלין רכה עליה ישבה.

עיניה התכולות בהקו מבעד לתריסי שיערותיה השחורים. הן נראו כזוג אבני ספיר הנועצות מבט קר בכל המתייצב מולן.

"מורנה," היא שמעה קול הקורא לה מרחוק.

היא כחכחה בגרונה במן אצילות מלכותית, מנסה לא לאבד את קור רוחה עקב נקיבה בשם זה, בודד יותר מהמוות.

"גברת מורנה," הקול קרא שוב.

היא סימנה לו להתקרב. הוא היה בסך הכל נער צעיר בן שש-עשרה, מעט חיוור, בעל עיניים ירוקות עזות עם שיער שטני-חום.

"נואה," היא נקבה בשמו. "אתה זקוק למשהו?"

"לא," הוא ענה, "נוכל לשבת ולדבר?"

***

מורנה עמדה מול העץ. הוא היה כה מרשים, שרק התבוננות בו גרמה לה סמאון עיניים; העלים שלו זהרו באורם הטהור של הכוכבים, כאילו טיפות זעירות ועשויות יהלומים נתלו עליו. על כל ענף נתלו קישוטים רבים, מסמלים את ליל חג המולד. והיא, מביטה בו, עטופה כולה במעיל אדום ודחוס ולחייה סמוקות מתחת לכובע הגרב עם הפונפון הלבן בקצה.

קולות המזמור של משפחתה הדהדה באוזניה. היא שמעה כל הברה, משוכנעת כי זה הצליל היפה ביותר ששמעה מעודה.

היא הייתה אז בת חמש, צעירה ונאיבית; כמה רצתה שהחורף יימשך לנצח.