כל כך בא לי לבכות ולצעוק ולהטיח לך לבנה בפרצוף. כי אין לך פנים, או הבעות פנים. רגשות לחלופין. רק פרצופים.
שיכאיב אבל שלא יהרוג, רק כדי לזרוק אותך אח"כ מהמרפסת של השכבה, בית הגידול לכל הבעיות שאת מייצרת.
לחנוק אותך בידי החשופות, לצחוק. סוף סוף.
להסתיר את זה מהן, כי זה הרי יהיה מעשה כל כך אנוכי מצידי לעשות. כל כך לא אנושי.
חברות, שאומרות לי שאני חשובה להן בעודן מדגישות שהעניין ההוא - בו הן מתעקשות כ"כ להחזיק - לא שווה בעיניהן כלום. אותו העניין שלא מרפה ממני כבר חודשים, שחוזר אלי בחלומות כשההדחקה נתפסת כמשכך הכאבים המהיר ביותר, והיחיד.
אותו העניין שמחלחל ביננו כמו מים, כמו חומת עופרת.
אז נכון, כל מה שקורה - לא משפיע. אנחנו בוגרות ולנו יש את החיים שלנו.
אבל איכשהו הגבינה המעופשת התחילה להחמיץ והדג המלוח שהשלכנו ממשיך להסריח, במשכנו בפח האשפה, שמסרב להתרוקן. האשמה מוטלת עליו פתאום, למרות שהכל יודעים שפח לא היה ולא יכול להיות יותר ממה שהוא - פסיבי. סביל.
הרי ברור לכולנו שלא משנה מה היא מדמיינת. שתחשוב.
אבל איכשהו היא לא נשארת לבד אף פעם, ואיכשהו אתן מגיבות אליה. משחקות איתה בארגז החול הדמיוני. שלה. איכשהו החברות הטובות והיקרות נזנחות וננטשות לצד הנדנדה, כי כל עוד הן לא למטה, על הנדנדה, הכל בסדר.
חברות טובות, וכל כך חשובות לכן. שמקריבות את השקט שלהן כדי לשמור עליכן, כשאתן, איכשהו מניחות להן לפגוע בעצמן ולהקריב, כדי שלא תאלצו להקריב אתן, למענן. שלא תאלצו להגן עליהן, כשיורקים להן בפרצוף מולכן, כשפוצעים להן את הלב עם פצירה קהה, כשהן צופות באלו שחשובות להן כ"כ מסיטות את המבט. לא את הגב, כי גב מופנה מעיד על בגידה.
איכשהו אנחנו עוקצות אחת את השניה, וכשלוחץ בפנים אנחנו מתקרבות, כדי שההדף של הפיצוץ שלנו ייפגע באחרות. כדי שגם הן ירגישו. פעם, היינו מדברות.
כואב לי כל כך ובא לי לצעוק ולבכות, לבכות ולצרוח. שיפסיקקקקק
תמותי את, בייסורים.
את, שגרמת לנו להכיר את הצד הזה באחרות, ובנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
