ההרגשה הכי קרובה שאפשר להשוותה לשם הבנה עמוקה יותר היא כשתמונה קופצת לראש, תמונה שצולמה, וכבר אי אפשר לדעת אם היא שם כי הזכרון עודנו חי או כי שיטוט באלבומי התמונות הֱעתיק אותה לשם, והיא בעצם אשליה של זכרון.
בראש, תמיד, צפות שורות שקראתי מזמן, רעיונות שטרם פיתחתי, תמונות טעונות תחושות, רגשות שהושמו בצד, מילים ששכנו על החיך - מחכות למשב אוויר, אשר הוכזבו.
ויזואל וסאונד צפים בחלל הראש, מחפשים אבן שואבת שתשיג אותם ותעלה אותם כמו מהאוב, אל התודעה, וההבנה. רובם ממשיכים במסעם הפסיכודלי, האינסופי.
גם זכרונות, שהן תמונות שעובדו במחשבה, מעופפים בחלל האינסופי, הבלתי נתפס, קרוב-קרוב לתודעה.
הזכרונות שלי מאוחסנים כולם בתיבת עץ חבוטה, עצומה. השן הראשונה עם התהיה החמישית, יחד עם החיוך של אתמול והשיחה של לפני שבוע. מידי פעם כבהיפנוזה רגעית, תמידית, חלקם מחלחלים לתודעה, והחיוך מגיח באיחור של פעימה, בלי להכזיב ולו בפעם.
כשאני מסתכלת, אני לא רואה אלא מרגישה. כשאני בהיפנוזה פנימית (עניין של יום ביומו) או כשמחשבה הובילה אותי אל עולם החלומות (כשפנטזיות ממומשות הן עניין של דרך חיים וכשהרצונות שלי הן ההוויה שלי), כשאני לא מגיבה כאשר נראה שאני מסתכלת לכם לעומק העיניים, כשאני לא מצליחה להיזכר בחוויה אותה עברנו רק חודש אחורה בשעון השניות - דעו כי דיג אינו תמיד צולח לי (אולי כי אני חוששת מדגים, עניין מטאפורי משהו במקרה זה), וכי המחשבות שצפות בחלל הראש, מלטפות את התודעה וחומקות מחכתי ולעיתים המרווחים ברשת אינם קטנים מספיק. דעו כי כשאעלה ברשתי את אשר ביקשתי או כאשר המחשבה תצליח לחמוק אל התודעה שלי - אזכר, ההבעה החולמנית תנטוש מקומה לטובת המבט הקורן, ואביט בכם כאילו היתה זו הפעם הראשונה שנפגשנו, מבט החובק בחובו קסם רך והבנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
