ופתאום, זה מחזיר אותי לכיתה ז', לאחת מאותן השיחות המַלאות ההן על החברות שלנו; בפעם ההיא היתה זו האחרונה. כמו שהיה מאז ומתמיד, אני שתקתי וחזיתי בכל אשר אמרתי קודם מוטח בי על ידך. אז, תהיתי אם תמיד אהיה זו ששותקת והאם תמיד אאלץ להיות זו שנאלצת להיכלם ולהבטיח הבטחות, שתמיד הוכזבו, אולי בגלל הכורח הכבד כל כך לפזר אותן.
איכשהו, לא מוצא חן בעיני שעכשיו לראשונה יש לי את הלגיטימציה המלאה לכעוס. ודוקא עליך.
אני תוהה אם אתה אומר את כל הדברים האלה כדי לפגוע בי או כדי להיות פגוע בעצמך.
טענת פעם שאתה מרגיש שנמאס לי. מאז הספקת לומר את זה עוד מספיק פעמים, לאט לאט הנבואה התחילה מגשימה את עצמה, ועכשיו כל כך נמאס לי שאני כבר לא יכולה לומר את זה יותר.
החלטת שאתה פגוע כי זרקתי לך קצה חוט והשלכתי אותו הלאה. לא חשבת לרגע שאני לא ממשיכה כי אני לא מסוגלת, על אף שאמרתי.
אתה אומר שאינך מכיר אותי מספיק כי לא סיפרתי לך על הדבר ההוא, שמציף אותי כ"כ; שלא היית קרוב מספיק אחרי הכל. אני חושבת שאם לא היית סבלני מספיק כדי להניח לי להבשיל, כדי להבין שאצרתי את זה כך בתוכי כ"כ הרבה זמן פשוט כי זה קשה לי - לא ניתן לדבר על שום צורה של קרבה, בכלל.
אולי כך היית מבין שאני צריכה שתחבק אותי בשקט ותחכה, כאילו לא משנה אם זה יגיע או לא. כאילו מה שבאמת חשוב הוא שאני אוציא את זה, ולא שאתה תדע.
ופתאום באמת נמאס לי.
שנינו יודעים שהמצב הזה יחלוף, כמו שהוא חלף גם קודם, עם שיחת טלפון או בעקבות חיוך - מחר, מחרתיים או בעוד חצי שנה, ואז יהיה זה כאילו לא עבר יום, כאילו לא עבר ביננו כל כך הרבה.
כזה אתה, כזו אני וכך הקשר שלנו.
למה? ככה.
עריכה:
לפעמים נראה לנו שאפשר לחוות שוב את מה שהיה רק דרך אותו האדם. לפעמים אף פעם לא נחווה שוב את אותם הדברים, לפעמים נחווה דברים קרובים עם אנשים אחרים, אבל מה שבטוח הוא שגם עם אותו האדם, אחרי שעבר זמן וקרו דברים, גם איתו אי אפשר להרגיש שוב את מה שהיה.
תודה ירדני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
