צריך קצת רעש כדי להסתיר את השקט. הראש ריק יותר מדי.
אני לא הרגשתי הנאה מלקרוא את אלף מאתיים ומשהו העמודים של 1Q84. וכך גם רוב הספרים שלקחתי.
"לא נהנתי אך זה נותן תחושה שאני עושה משהו". סתם שקר. הם רק תעסוקה. רעש כדי להרגיע את המחשבות.
אף פעם לא הייתי טוב בלספר סיפורים לאחרים.
דבר לא עולה. כמו שלג לבן שחור על המסך וקול אינסופי שאם תקשיב לו מספיק זמן הוא נעלם פתאום.
מילקשייק אפור. כל העבר מעורבב בבלנדר ואי אפשר להבדיל בין המרכיבים כמעט, אלא אם אתאמץ לנבור בתוכו.
אבל כל המרכיבים איבדו מצורתם. אפרוריים וחסרי צורה. מטושטשים.
אז אני לוגם את ההווה. מנסה לשפוך איתו טיפה צבע שמן - הצבע גם ככה נאבד בתהליך העיכול ודי יקר.
מה שכן הוא נותן להווה שיבלע ויחליק בגרון יותר בקלות.
הספרנית שואלת איך אהבתי את הספר בהתלהבות.
ישר נדלק ומשנה את ההבעה להתלהבות מזוייפת. "הוא טוב מאוד".
שלא חס וחלילה ישימו לב שמשהו דפוק אצלי ולא הצלחתי להנות מספר כזה מוצלח.
ועוד המצאתי לעצמי שהכתיבה שלו נורא מיוחדת, כנראה כי הוא יפני וזה נותן את ההנאה.
חלק בתוכי מקולקל. ודוחה את הצבע מהגוף.
הפסיכולוג אמר שהמוח שלי אשם, ולא אני, ושיש הרבה שהמוח שלהם פגום.
הוא הסביר לי פעם. כולנו מוסיפים צבע. זה חובה. חלקנו יותר וחלקנו פחות - לפי היכולת.
ההווה מתעכל וצריך להישמר בראש ככה שהמוח צבעוני ויפהפה.
לנורמליים הרבה גוונים שזורמים כמו בהזיות. למשוגעים צבע אחד ששולט בכל. ולמתים המוח שחור עבש.
אצלי הברזים דפוקים והגוף דוחה את הצבע. ככה פשוט.
הראש יודע שההווה שבלעתי מעורבב בצבע ומחליט להפריד. לסנן את השקר החוצה מהגוף.
והמוח נשאר אפור.
עדיין נשאר לי רושם מהספר.
ולתמיד אסתכל על הירח בצורה שונה. ואחפש עוד ירח לידו בשמיים.
וארצה לאחוז בידה של מישהי. ולזכור את ההרגשה לעשרים שנים.
הרבה פעמים אוזל הצבע. וקשה לבלוע.
אך המציאות ממשיכה לזרום באותו קצב קבוע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Silent Wind