לאורך כול השבוע ואולי גם הסופש שהיה, הייתי מאושר, שמח. לא רגעים קטנים של שמחה, אלא שלווה ורוממות רוח.
אני מציין את זה כי דברים כאלה לא קורים - לפחות לי, לעיתים קרובות, אם בכלל. לי לפחות לא זכור עוד זמן כזה, אולי כשהייתי במשרד ת"ש.
הכל מסתדר מעצמו, מתקדם בכיוון הנכון, זורם. יש ימים כאלה פה ושם אבל כמעט שבוע שלם ברצף? בטח שיא אישי.
בתוכו חבויים רגעים רעים ומבאסים אבל ההבדל הוא שאתה מתעלם מהם ומעיף אותם לאחור בלי מחשבה שנייה.
האלנמט העיקרי לדעתי ושמשותף לשני הזמנים שהרגשתי ככה הוא, כמובן - הצבא.
שהמצב בצבא טוב מבחינתי.
שזה אומר לעשות את העבודה ושהיא תיהיה נורמלית ולא חרא עבודה, לצחוק קצת עם אנשים, לנצל זמן מת לקריאה ולצאת מוקדם.
הקצין שמעל הקצינה שלי בקורס לחודש מה שאומר שהיא יכולה להוציא אותי מוקדם בלי לדאוג ואנחנו אחרי הביקורת ככה שאין שום עבודה.
הקשר עם האנשים שמסביב משתפר ונהנים. אפילו ביום שנשארתי בו עד מאוחר התבאסתי לצאת כי היה כל כך כיף בישיבה שלנו וחשבתי לשבת עוד קצת לשנייה.
שגרת היום שאחרי שמשאירה אותי עסוק במה שמעניין אותי.
ולא לשכוח, אחרון חביב, השחרור קרב בצעדי ענק! פחות מארבעים יום, והאמת מתחילה לחלחל ויחד איתה השמחה שהשירות נגמר סופסוף ואיהיה חופשי מהמערכת הזאת (ישר למערכת משעבדת אחרת..אבל תנו לי להנות מהאשליה).
כשאני חושב על זה כל התקופה הזאת של השלוש שנים נראת רחוקה ממש, כמו סרט רע. זכרון, חלום, מבוסס על מקרה אמיתי.
הייתי מוותר ברצון על כל הסבל שעברתי, אך מצד שני השריטות המכוערות והעמוקות האלה פיתחו, שינו, והפכו אותי למשהו אחר לגמרי שאני מרוצה ממנו.
אם לא כל השתלשלות האירועים הארוכה והמסובכת הזאת שהייתה לי, לא הייתי מגיע לאותם תובנות ולאותה השקפת עולם בחיים ובעצם הייתי מישהו אחר.
לפחות ככה אני מאמין ולא רואה אפשרות אחרת.
אם הייתי נשאר בתור לוחם בשיריון, עם כל הרעל והסגירות, והאשליות השלמות - מי הייתי עכשיו?
*פאוזה של ניסיון לקלוט במוח את עומק ההבדל שבין שתי הגרסאות*
קשה לי לתאר את זה, אבל בטוח הייתי שונה לגמרי. הרבה פחות זמן פנוי לא היה נותן לי לפתח את מה שאני אוהב כיום - יוגה, אופנוע, לקרוא, לצייר, פוקר, סרטים שנאור המליץ לי, מסיבות רבות ויציאות כאלה ואחרות. להתאמן עדיין היה נשאר כי זה נולד לפני הצבא.
כל זה היה מתחלף בזמן צבא. שאני בטוח שהייתי לומד ממנו המון ומתפתח - אבל לכיוון שונה לגמרי. אפשר להניח שהייתי מסתגל לסגירות הארוכות ולעבודה הסיזיפית לריחוק מהבית ולאנשים (לא שהייתה לי בעיה עם זה אז). אולי הייתי יותר פתוח ועם יותר ניסיון חברתי ככה, ופחות מפונק ויותר מחוספס, עדיין מורעל אבל יותר ריאלי, עם דעות שונות על הכל. אולי אפילו קצין. אי אפשר לדעת. ואולי הייתי מת במהלך השירות הקרבי איכשהו. ואולי הייתי נפצע והופך לנכה צה"ל לכל החיים. מרותק לכסא גלגלים בחיי מקצבת סעד. ואולי הייתי משתגע בשלב כלשהו ומתאבד. או יוצא מהצבא על נפשי. או דופק עריקות ונכנס וכלא. או יוצא על אי התאמה.
ואם לא הרגליים הדפוקות שלי היו מוציאות אותי מהמסלול. אם הייתי שותק. אולי היה מתפתח לי שבר מאמץ. ומגיע לר"מ 2. וכל הזמן הפנוי היה מביא אותי לפיתוח אותם תחביבים בדיוק. והייתי מגיע לאותו תפקיד בדיוק. ונכנס לדיכאון מכל המצב. ולבסוף נמצא באותו מצב שאני היום בדיוק.
פחות או יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Silent Wind