אני בכלל מסיפור אחר

אני שוכבת על ענן לבן ורך כמו מיטת צמר גפן ענקית, אני מתגלגלת מצד לצד בהנאה, מתחת לענן שלי עוברת להקת ציפורים נודדות, הן עפות בסדר מופתי במבנה של משולש. אני שוכבת על בטני ומתבוננת במעופן, הציפורים חולפות על פני ואני מסתכלת מטה מחפשת ציפורים נוספות, לפתע הענן מתבקע ואני נופלת, צונחת כגוש אבן ארצה. בדרך למטה אני מרגישה משהו מוזר בגב, אני מפנה את ראשי לאחור ומגלה שצמחו לי כנפיים, אני מנסה להזיז אותם, אבל לא מצליחה, אני ממשיכה לצנוח, מתקרבת לאדמה, אני נזכרת במעופן של הציפורים ומנסה שוב לעוף כמותן, אני מצליח להזיז את כנפיי וממריאה מעלה מעלה לעננים. לפתע יש חושך ומשהו קשיח לוחץ לי על הבטן והחזה, אני מסתכלת למטה ומגלה שאני שוכבת על הבטן על השטיח בסלון החשוך שלי מזיזה את הידיים שלי, מנסה מלעוף. שוב חלמתי בהקיץ, עוד הזיה שנגרמה מהכדורים שלי.

כבר עברה כמעט שנה מהתאונה ואני עדיין לוקחת אותם, התחלתי בגלל הכאבים וחשבתי שזה יהיה משהו זמני, אבל המשכתי כי אני לא יכולה בלעדיהם. החלפתי כבר כמה רופאים כדי להמשיך להשיג מרשמים, ממציאה בכל פעם סיפור אחר. הבעיה בכדורים היא הרגע שבו הפנטזיה נגמרת והמציאות חוזרת, הרגע בו הזיכרונות מציפים אותי, ואני נזכרת במה שאיבדתי, במה שאף פעם לא יחזור.

קמתי מהשטיח וראשי היה סחרחר. שתיתי כוס מים במטבח. השעה הייתה שמונה בבוקר, בעוד שעה אני צריכה להיות באוניברסיטה. אני עושה תואר ראשון במתמטיקה ופילוסופיה כבר ארבע שנים. עד התאונה הכל הלך טוב, למדתי וגם עבדתי, הציונים שלי היו מצוינים, העתיד שלי היה מתוכנן עם תואר שני ודוקטורט, תכננתי להישאר באקדמיה. התאונה שיבשה את הכל, מאז קשה לי להתרכז והכדורים מחמירים את הבעיה. אני מוצאת את עצמי מבלה יותר זמן בעולם ההזיות שלי מאשר בעולם האמיתי. קל לי יותר להתמודד עם עולם הדמיונות.

נסעתי לאוניברסיטה באוטובוס, איחרתי לשיעור הראשון בחצי שעה. ישבתי בשיעור ולא הצלחתי להקשיב למרצה, הנוסחאות שהוא כתב על הלוח נראו לי כמו סינית, לא הבנתי כלום. פעם, לפני, הייתי אלופה במתמטיקה, עכשיו זה נעלם. הפסקתי לנסות להבין לקחתי כדור ובהיתי במרצה.

אני שוכבת על מיטת שיזוף בחוף הים, רעש הגלים המתנפצים מרגיע אותי, מרחוק נשמע צחוקם המתגלגל של ילדים. אני פותחת את עיניי לכדי חריץ קטן, רואה ציפור חולפת מעליי, אני סוגרת שוב את עיניי שסונוורו מהאור. פותחת אותן שוב, ואני באולם הריק של האוניברסיטה, יש הפסקה.

הזיתי במשך כל היום בהרצאות, פעם היו לי חברים באוניברסיטה איתם ביליתי בהפסקות, הם כבר מזמן ויתרו עליי. גיליתי שלאנשים אין סבלנות לדיכאונות. רוב האנשים יקבלו בהבנה דיכאון לזמן מוגבל אם יש לו סיבה טובה, מעבר לכך הדיכאון יעורר אצלם כעס והם יעדיפו להתרחק.

בסוף היום הלכתי לבריכה, אני הולכת לבריכה כדי להתנתק מהעולם. נכנסתי למים וצללתי, הרגשתי איך האוזניים שלי מתמלאות במים ואיך העולם מתרחק ממני. שלווה פשטה באבריי, הגוף שלי התרפה לאט לאט.

אני צוללת בים עם דולפינים, הדולפינים עוברים לידי ונראה שהם מחייכים אליי. אני תופסת סנפיר של דולפין ואנחנו שוחים ביחד, הדולפין קופץ מעל המים ואני קופצת איתו, אנחנו מרחפים מעל המים. אחר כך הוא צולל למטה ואני איתו. אנחנו צוללים יותר ויותר למטה עמוק לתוך האוקיינוס, בהתחלה אנחנו רואים דגים נוספים וצמחים, אחר כך נהיה יותר ויותר חשוך וקר וכבר לא רואים כלום. אני לא מפחדת, אני רגועה וטוב לי. פתאום אני נעקרת ממקומי, יש הרבה רעש סביבי ואור, מישהו משתעל, זאת אני, לוחצים לי על החזה, הופכים אותי על הצד, אמבולנס מגיע ולוקח אותי.

בבית חולים אמרו לי שהיה לי מזל שהמציל גילה אותי על קרקעית הבריכה והציל אותי. הרופא אמר שאסור להיכנס לבריכה אחרי שלוקחים את הכדורים. אני לא מרגישה ברת מזל, אני זוכרת את הרוגע וזוכרת איך נמשכתי ממנו. אני רוצה שוב להיות רגועה, רוצה לנוח לתמיד.

התאונה לא קרתה באשמתי, כך כולם מתעקשים. יש דברים שאי אפשר למנוע. היה לילה גשום, ארז נהג מהר מידי, הרכב החליק ונכנס בעמוד חשמל. ארז ישב בכיסא הנהג, אז למה את מאשימה את עצמך? הם לא מבינים. רק אני יודעת שאני אשמה, רק אני יודעת מה קרה. רגשי האשמה הורגים אותי והעובדה שרק אני יודעת משגעת אותי, אבל אני לא יכולה לספר לאף אחד מה באמת קרה בלילה הארור ההוא, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.

נשארתי יומיים בבית החולים. לא היו לי מבקרים מלבד ההורים שלי המסכנים שכבר מזמן התייאשו ממני, הם הסתכלו עליי במבטים אבודים, לא יודעו מה להגיד. כשהשתחררתי נסעתי במונית הביתה, ורק אחר כך סיפרתי להם שאני בבית, לא רציתי להתמודד.

הרגשתי שאני רוצה להישאר במיטה לנצח, אבל נגמרו לי הכדורים. הלכתי לרופא שלי והוא סירב להמשיך עם הכדורים, הוא אמר שאני לוקחת משככי כאבים כבר יותר מידי זמן ושהוא לא רושם לי חדשים. זאת לא פעם ראשונה שרופא אומר לי את זה, בדרך כלל אני פשוט מחליפה רופא אבל הרופא הזה לא היה כמו האחרים, הוא אמר שהוא בדק וגילה שהחלפתי הרבה רופאים ושאני לוקחת כבר שנה כדורים. הוא אמר שהוא דיווח על המקרה שלי למחוז של קופת חולים ושאני לא יכולה יותר לקבל משככי כאבים מפני שהם חסמו אותי במחשב של הקופה. הוא הסביר שהאופציה היחידה היא ללכת לפסיכיאטר. לא רציתי ללכת לפסיכיאטר, לא רציתי לספר לאף אחד מה קרה.

זה היה לילה גשום, ארז ואני חזרנו מארוחת ערב אצל ההורים שלו. רבנו כל הדרך על איזו שטות שהוא אמר, נמאס לי ממנו, נמאס לי מהכל. אמרתי לו שאני רוצה שניפרד, אמרתי שאני רוצה לחשוב על העתיד, שאני חושבת שאנחנו לא מתאימים. הוא התחנן שאני אשנה את דעתי הוא אמר שזה לא הגיוני לשבור את הכלים חודשיים לפני החתונה, הוא בכה ולא נרגע, אמרתי לו שאני לא יכולה לדמיין את עצמי חייה איתו לנצח. הרגשתי שאני לא יכולה לסבול אותו יותר, הוא הסריח מהבצל שאכל אצל הוריו למרות שביקשתי ממנו שלא יאכל יותר בצל. הוא נסע מהר ובכה, ביקשתי ממנו שיעצור בצד אבל הוא סירב, הוא נהג ובכה ונכנס בעמוד. הוא נהרג במקום, אני נפצעתי קל. אמרו לי שיש לי מזל, אמרו לי שזאת לא אשמתי אבל אני יודעת את האמת.

יצאתי מהרופא מיואשת, לא יודעת לאן לפנות. גשם חזק ירד והרוח שברה לי את המטרייה, ראיתי אנשים מצטופפים יחדיו ומסתתרים מתחת לגגות החנויות. הלכתי בגשם, הרגשתי את הקור חודר לעצמותיי, הייתי רטובה לגמרי. נזכרתי בארז והגעגועים הכבידו עליי. על איזו שטויות רבתי איתו, איך לא ידעתי להעריך את מה שיש לי. הדמעות העצורות בתוכי פרצו החוצה והצטרפו לגשם ששוטף את הכל. הראייה שלי הייתה מטושטשת, הכל היה מעורפל, חציתי את הכביש והרגשתי חבטה עזה ואחריה שקט. זאת הייתה דממה ללא כל הפרעה.

שכבתי על הרצפה בתוך אולם לבן ענקי. לא היה איש אחד מלבדי. שמעתי קול שאמר "ברוכה הבאה לגן עדן", גן עדן? חשבתי, אבל הרגתי את ארז, אני צריכה ללכת לגיהינום. וכאילו שמע את מחשבותיי אמר הקול "הרכב שלכם החליק על הכביש הרטוב, גם בלי המריבה זה היה קורה". עמדתי, גופי היה שלם ללא כל פגע, להפיך הרגשתי טוב יותר ממקודם, הרגשת הצורך בכדורים התפוגגה. “אני רוצה הביתה", אמרתי, “אם זאת לא אשמתי, אני רוצה לחזור", “לא", אמר הקול, "מקומך כאן", דלת ענקית נפתחה, בחוץ היה גן יפיפה עם פרחים צבעוניים, אנשים מחייכים התהלכו בחוץ. “צאי החוצה, מקומך כאן לנצח נצחים, אך אל דאגה, את לא תהיה כאן לבד". בפתח עמד ארז. הוא חיכה לי שם עם חיוך ענקי וזרועות פתוחות. רצתי אליו והתחבקנו. היה לו ריח של בצל, “אכלת בצל?" שאלתי, הוא הסביר לי שבגן עדן נשארים עם הריח האחרון מלפני המוות. “בואי אהובתי", הוא אמר, “בואי ותראי היכן נבלה את הנצח ביחד”. לא יכולתי לסבול את הריח שלו, בפעם הראשונה בשנה האחרונה נזכרתי בו באמת, נזכרתי למה לא רציתי להתחתן איתו. “אמרת נצח?” שאלתי בבהלה.