אני בכלל מסיפור אחר

הרגשתי כאילו לבנה במשקל טון רובצת לי על הלב. היה לי קשה לנשום, הייתה דממה מסביבי, כולם נעלמו ונשארתי רק אני והמחשב, וכל מה שיכולתי היה ללטוש בו עיניים. לרגע חשבתי שאני עוברת התקף לב, בדקתי את הדופק שלי והוא נראה לי תקין. הבנתי שהלב שלי לא חווה התקף, הוא פשוט נשבר לרסיסים. המסנג'ר ציפצף, יאיר הוסיף להודעה הקודמת שלו "ביי".

תשעה חודשים אנחנו מסתובבים זה סביב זה, נפרדים וחוזרים ללא הפסקה. אני עזבתי אותו כבר כמה פעמים וגם הוא עזב אותי, אך מעולם הוא לא פגע בי ככה. תמיד הייתה שיחה עם הסברים על למה אנחנו לא נועדנו אחד לשני, תמיד מסבירים, ובסוף תמיד חוזרים. הפעם הוא פשוט כתב לי במסנג'ר "נמאסת עליי", זהו בלי הסברים, בלי מילות עידוד, פשוט נמאס, שחור על גביי לבן. שתי מילים שקרעו אותי לגזרים. שתי מילים שמטרתן לשרוף את כל הגשרים. הוא כיוון וירה בי כדי לפגוע והוא לא פיספס, הוא פגע בול בלב. הטלפון צלצל ולמרות מה שהוא עשה קיוויתי שזה הוא, ייחלתי לקול שלו, לבקשת הסליחה, רציתי שהוא יגיד שזה היה בלהט הרגע, שהוא מבטיח לא לפגוע בי שוב ושהוא אוהב אותי. אבל זה לא היה יאיר, זה היה הבוס שלי. הוא ביקש שאני אבוא לחדר שלו בדחיפות. הלכתי אליו עם לב דואב, הוא ביקש שאשב, הייתה הבעה רצינית על פניו. הוא התחיל לדבר על מספר השנים שלי בעבודה, חשבתי על יאיר, היה קשה לי לעקוב אחרי דברי הבוס. הוא אמר משהו על שחרור, ויתור, ושאל אם אני מבינה, התנצלתי ואמרתי שלא שמעתי, הוא אמר שהוא מצטער אבל הוא נאלץ לוותר על שירותיי. אמרתי שאני לא מבינה, והוא הסביר בחוסר סבלנות שאני מפוטרת. ראיתי שהוא כועס שאני מאלצת אותו להשתמש במילים בוטות, הוא העדיף לתת לשיחת הפיטורים שלי אווירה סטרילית עם מילים יפות. עדיין לא הספקתי לעכל מה שהוא אמר והוא הסביר שאני צריכה לקחת את החפצים שלי ולעזוב. הרגשתי כמו בסדרת ריאליטי גרועה, הוא ליווה אותי למקום שלי, האנשים בתאים שלידי הביטו בי במבטים מלאים רחמים. הייתה לי שם תמונה אחת תלויה של יאיר ושלי שהשלכתי לפח, ספל עם שאריות קפה יבשות והרבה דפים קטנים. לקחתי את הספל ואת התיק שלי וצעדתי לעבר דלת המשרד, לפני שיצאתי הפניתי את מבטי לאחור וראיתי איך כולם משפילים מבטים ומשתדלים שלא להביט בעיניי.

נכנסתי לאוטו ובערתי, למרות שהיה קר בחוץ הרגשתי שהגוף שלי עולה בלהבות. הלב שלי פעם בקצב מטורף, לא הצלחתי לעכל את ההתרחשויות של הדקות האחרונות, הרגשתי ריקה מרגשות ומרוקנת מכוחות. נסעתי במהירות, לא מתחשבת בהולכי הרגל ומשפריצה עליהם מים מהשלוליות הענקיות שבכביש. ברדיו התחיל להתנגד השיר "לא טוב היות האדם לבדו" זה שבר אותי, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. נסעתי ובכיתי ופתאום ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ירד, הרגשתי שהשמיים בוכים איתי, כל העולם בכה איתי אבל אני הייתי לבד. נסעתי במהירות, נכנסתי לכיכר ונסעתי בסיבוב מהר מידי, הרכב שלי עלה על קצה המדרכה עם אחד הגלגלים, הרגשתי איך האוויר יוצא מהגלגל ואיך הוא מתרוקן לאיטו. עצרתי בצד ישבתי ברכב מתייפחת ורועדת. הרגשתי שהעולם כולו מתמוטט. לא יכולתי לחשוב על כלום. אחרי כמה דקות הבנתי שאני חייבת לבדוק את מצב הגלגלים. יצאתי החוצה והגשם שטף אותי, היה לי תקר בגלגל. הסתובבתי סביבי והבנתי שאף אחד לא יעזור לי בגשם כזה, הרחוב היה ריק ורק מכוניות עברו בו, משפריצות עליי מים מהשלוליות האדירות שעל הכביש. נואשתי מלמצוא עזרה כשרכב קטן עצר לידי, מהחלון הציץ גבר מזוקן והציע להחליף לי את הגלגל תמורת מאה וחמישים שקלים. חשבתי איך העולם התדרדר, איך פעם אנשים עזרו אחד לשני בלי לחפש תמורה, פעם היה כבוד, אהבה, אחווה. הבגדים שלי היו ספוגים בגשם ואני הייתי מותשת, לא יכולתי לעשות כלום בעצמי, לכן הסכמתי. הוא ביקש את הכסף מראש, אמר שהאנשים בימינו הם לא אמינים, שאי אפשר לסמוך על אף אחד. אחר כך החליף את הגלגל במהירות ונסע לדרכו. נכנסתי למכונית שלי וטיפטפתי מים על המושב הקדמי, הוצאתי את המפתח מהכיס ונסעתי. בדרך כשעצרתי ברמזור אדום הבחנתי שמשהו חסר, על הכיסא לידי שכב הספל המיותם שלי מהעבודה. התיק שלי לא היה שם. הסתכלתי על הכיסא בחוסר אמונה, חיפשתי מתחתיו, מאחוריו, בצדדים אבל הוא לא היה שם. כשהגעתי הביתה חיפשתי שוב בכל האוטו אך לא מצאתי אותו, הבנתי שהוא נגנב כשיצאתי מהאוטו לתקן את התקר, לא ידעתי אם הגבר שעזר לי גנב אותו או מישהו אחר, זה לא היה חשוב. הייתי מובסת. הלכתי הביתה, הורדתי את הבגדים הרטובים ונכנסתי למיטה שלי, שכבתי מתחת לפוך ובכיתי עד הלילה.

התעוררתי בחמש בבוקר והרגשתי שאין לי סיבה לקום מהמיטה, לא הייתה לי אהבה ולא הייתה גם עבודה. פתאום הבנתי שאני ישנה עם המצעים שישנתי בהם עם יאיר. קמתי מהמיטה וזרקתי את המצעים בכביסה. אספתי את כל הבגדים אותם לבשתי לאחרונה, ואת כל הבגדים שיש סיכוי שיאיר נגע בהם ושמתי במכונת הכביסה. הייתי אחוזת אמוק לבער את הבית מיאיר. עברתי מחדר לחדר זורקת כל דבר שמזכיר לי אותו. הלכתי למחשב ועברתי על כל הדואר האלקטרוני שלי מהתקופה האחרונה, מחפשת את המכתבים של יאיר ומוחקת, מוחקת כל מה שהוא כתב לי וכל מה שאני כתבתי לו. השתדלתי לא לקרוא אותם אבל לא הצלחתי להתאפק. בהתחלת היחסים שלנו הוא כתב לי שירים על אהבה אינסופית, הוא הבטיח להביא לי את הירח, הוא גרם לי להרגיש שאני הבנאדם הכי חשוב בחייו ושכנע אותי שיאהב אותי לעד. לא מחקתי אז את המכתבים האלה, אבל עכשיו אחרי מה שהוא עשה הרגשתי שאני חייבת למחוק אותו מחיי. ישבתי שלוש שעות מול המחשב, קוראת ומוחקת ללא הפסקה. פתאום קפצה לי הודעה במסנג'ר "מה קורה?” יאיר שאל. הרגשתי שהוא רומס אותי שוב, כל המרץ של ביעור הבית נעלם. לא האמנתי שזה מה שהוא כותב לי אחרי אתמול, חשדתי שהמצפון שלו מייסר אותו ושהוא שולח לי הודעה רק כדי להשקיט אותו ולא כדי לבטל את מה שכתב אתמול. סגרתי את החלון במחשב, מחקתי אותו מהחברים שלי במסנג'ר והלכתי לשתות תה. אמא שלי אומרת שתה מרפא את הכל, היא טועה. אחרי התה חשבתי על כל התמונות שלו שיש לי במחשב, רציתי למחוק גם אותן, אבל ידעתי שכדי למחוק אותן אני אצטרך להתבונן בהן ואת זה לא הייתי מסוגלת לעשות.

נסעתי לתחנת המשטרה ולבנק כדי לטפל בגנבה, עשיתי כל מה שצריך אך הרגשתי שאני לא חלק מן העולם. שמעתי הכל מרחוק, כאילו שהאוזניים שלי מלאות במים. כשפסעתי ברחוב הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר, מתנדנדת מצד לצד, נעה בזהירות בחוסר יציבות. עשיתי הכל בצורה מכנית.

בצהריים חזרתי הביתה וקלטתי שלא אכלתי כלום מאתמול בבוקר. לא הייתי רעבה, אבל אכלתי בננה כי הרגשתי שאני צריכה לדאוג לעצמי. בביס האחרון הטלפון צלצל, זה היה יאיר, ידעתי שאסור לי לענות אבל לא הצלחתי להתאפק. הוא אמר שהוא מצטער שזה יצא ככה ושהוא אידיוט, הוא לא יודע למה הוא התנהג ככה. הוא אמר הרבה מילים ריקות מתוכן, לא כל כך שמתי לב למה הוא אמר, שמתי לב למה שהוא לא אמר. הוא לא אמר שהוא אוהב אותי, הוא לא אמר שהוא רוצה להיות איתי, הוא לא הסביר למה הוא עשה את זה ככה, רק הודה שהוא אשם. השיחה איתו החזירה אותי יום אחורה, הרגשתי מרוסקת. שכבתי על השטיח בסלון, הסתכלתי על התקרה, דמיינתי שכל הבניין קורס ואני איתו, לא רציתי להיות עוד. שכבתי ככה שעה בערך, אבל הבניין לא התמוטט, היקום לא קרס. אז קמתי במטרה להמשיך במשימת המחיקה. הלכתי למחשב ומחקתי את כל התמונות שלו, את התמונות שלי שהוא צילם ואת התמונות של שנינו. בסוף רוקנתי גם את סל המחזור כדי שלא תהיה דרך חזרה. הרגשתי תחושת סיפוק, ידעתי שאני בדרך לגמילה. הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם שאר הצרות שבחיי, חשבתי על העבודה שאיבדתי, חשבתי על פיצויי ופיטורים שמגיעים לי והחלטתי שמגיע לי לבלות. הלכתי למחשב וחיפשתי מקום שחם בו בינואר וככה הגעתי לכאן. לאי המקסים הזה, עם עצי הקוקוס והמרחבים האינסופיים. אתה מבין, אם השמוק הזה לא היה עוזב אותי ואם לא היו מפטרים אותי, הייתי עדיין תקועה במשרד במקום להיות כאן איתך.