אני בכלל מסיפור אחר

הרוח נשבה בחוזקה, עלים יבשים עפו באוויר ופגעו מידי פעם בגופי. שום רחש לא נשמע מלבד שריקת הרוח. 
לא הייתה נפש חיה ברחוב, רק אני עמדתי לבדי מתחת לעץ, מקפצת כדי להתחמם ומחכה. מחכה לו אך הוא בושש לבוא. 
בראשי התנגנו להן מילות השיר "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא?".
ידעתי שהוא לא יבוא. אבל לא יכולתי לגרום לרגליים שלי לזוז, מאובנת עמדתי ברחוב הריק, ורק אחרי שעתיים הצלחתי לזוז. 
הוא לא בא, חזרתי הביתה בגפי. 

עשרה ימים חזר הטקס, אני ברחוב הנטוש, עומדת בודדה, מחכה, מצפה למרות שיודעת עמוק בפנים שאתאכזב. מחכה. 
הפגישה נקבעה עשר שנים מראש, הוא יזם אותה. הוא אמר שיאהב אותי לעד ואני צחקתי. הוא התעקש שנסמן ביומן פגישה לעוד עשר שנים. 
הוא הבטיח שהפגישה תוכיח לי שהוא עדיין אוהב. קבענו ברחוב בו נפגשנו לראשונה, על הספסל שאהבנו מתחת לעץ הצפצפה. 
הספסל כבר לא קיים אך העץ עדיין עומד איתן.
כעת, עשר שנים אחרי אני מחכה, אבל הוא לא בא. החלטתי לחכות עשרה ימים, למקרה שהוא טעה בתאריך. אבל הוא לא בא. 
רגליי נטועות במדרכה ורגליו שלו היכן הן? פעמים רבות כל כך הוא אכזב, אבל בהבטחה הזאת האמנתי. לשווא.

לבדי נכנסתי הביתה ביום העשירי ומצאתי את בעלי רובץ מול הטלויזיה, התיישבתי לידו בכבדות, והוא ליטף את לחי ברכות.
“אולי תגלי סוף סוף לאן את בורחת כבר עשרה ימים?” הוא הפציר.
"שכחת" עניתי בתוכחה.