אני בכלל מסיפור אחר

קר לי. אני שוכבת באמבטיה שלי ודם ניגר מגופי. הסכין בה חתכתי את הוורידים שלי נמצאת עדיין בידי. אני מרגישה איך הדם אוזל לאט לאט מגופי, וככל שהשניות נוקפות קר לי יותר, אבל אני רגועה, יודעת שכל זה עוד מעט יגמר. חושבת על מה שהיה, מתמכרת להזיות.

עברו כבר שבעה חודשים מאז שיואב עזב אותי, שבעה חודשים שלמים שהם בעצם יותר מהזמן בו היינו יחד. היינו יחד במשך חמישה חודשים של אושר, אהבה, רק חמישה חודשים ביחד, אבל אני הייתי בטוחה שהם ימשכו לנצח. כבר יכולתי לראות אותנו מזדקנים ביחד, כבר לא ראיתי את עצמי לבד, רק איתו ביחד. ואז הגיע הבום הגדול ונשארתי לבד.

הכאב עדיין טרי, הרגשות עדיין עזים. אומרים שהזמן מרפא את הכל, באמת?

הלוואי שהייתי יכולה למחוק אותו מהראש שלי, להוציא מראשי את הזיכרונות על הקרבה, על האהבה, כמו בסרט ההוא שראיתי פעם עם ג'ים קרי, לא זוכרת איך קראו לו, משהו עם שמש. אם זה היה אפשרי, הייתי אמנם מאבדת את הזיכרונות מהתקופה המדהימה ביותר בחיי, אבל הייתי מאבדת גם את הכאב, ואת הכמיהה הבלתי מושגת לאהבה שלו.

אני חושבת שעל המצבה שלי יכתבו "מתה בגלל האהבה", למרות שכנראה שהכתובת ההולמת יותר את מצבי היא: ”פתטית הייתה בחייה ובמותה".

הכי אני מתגעגעת לקרבה, להרגשה שהוא איתי וששום דבר לא ירחיק אותו ממני. לידיעה שהכמיהה שלו אליי זהה לכמיהה שלי אליו. לוודאות שכשאני חושבת עליו אתה גם הוא חושב עליי, לביטחון שהגוף שלו נתן לי. לחיבוק החם, לחיבוק המפתה. לנשיקות החושניות, לליטופים, לכל מה שעשה אותו לאהוב שלי, ולכל מה שעשה אותי לשלו.

אתמול יצאתי לארוחת צהריים עם גלי מהצוות שלי, אנחנו אוכלות ביחד מאז שיואב זרק אותי. היא משתדלת להצחיק אותי ולעודד אותי כל הזמן. מנסה להמציא בדיחות על יואב, אבל זה לא עוזר, זה רק מרגיז אותי. היא אומרת שאני חייבת לצאת עם גברים, לחזור לשוק, משום מה זה גורם לי להרגיש כמו נתח בשר סרוח. היא רוצה שאני אצא עם אח שלה, אבל אני לא מוכנה לצאת עם אף אחד.

היא אומרת שאני חייבת להחליף עבודה, איך אוכל להתגבר על האהבה הזאת כשאנו נפגשים בכל יום? אני יודעת את זה אבל בכל זאת לא עוזבת, מפחדת להרפות מהקשר היחיד שלי אליו, למרות שהקשר הזה כואב נורא.

יצאנו למסעדה חדשה שפתחו ברחוב לידינו, כשחיכינו לאוכל שלנו יואב נכנס עם ענת ממחלקת שכר. הם לא ראו אותנו, הם ישבו על ספה בפינה ולא האמנתי למראה עיניי, הם התנשקו. רצתי החוצה, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. גלי רצה בעקבותיי.

"את בסדר?” היא שאלה, לא יכולתי לדבר, נלחמתי בדמעות שניסו לפרוץ מתוכי.

"אולי זה עדיף ככה. עכשיו את חייבת להמשיך הלאה" היא אמרה.

התייפחתי וזיכרון חד של הפרידה שלנו מילא את ראשי. זה היה בארוחת צהריים ליד העבודה, הוא היה מרוחק, כמעט ולא דיבר. ירד גשם בחוץ ואנחנו היינו בסוף הארוחה.

שאלתי אותו אם משהו קרה, הוא הסתכל אליי ואמר "לכל מערכת יחסים יש התחלה, אמצע וסוף, שלנו הגיעה לשלב השלישי.”

"לא הבנתי" אמרתי בתמימות, בטוחה שזאת איזו חידת היגיון מתוחכמת או בדיחה לא מובנת.

"אנחנו נפרדים" הוא אמר, “למה?” שאלתי, עדיין לא מאמינה שזה קורה.

"כי הגענו לשלב השלישי, אין מה לעשות, ככה זה" הוא אמר. אחר כך קם ואמר "בואי נחזור לעבודה, כבר מאוחר", ואני הלכתי איתו, השתרכתי בעקבותיו ולא אמרתי דבר. כשהגענו לעבודה הוא אמר "את לא כועסת, נכון?” אמרתי שלא ונסעתי בוכייה הביתה.

אולי הכתובת הראויה יותר למצבה שלי היא "לא שרדה את השלב השלישי".

הלילה חלמתי עליו. בחלום היינו בדירה שלו, שכבנו מחובקים במיטה הגדולה שלו, הנחתי את הראש שלי על החזה החם שלו, הוא ליטף אותי, אמרתי שלו שאני אוהבת אותו והוא פרץ בצחוק מתגלגל ולועג, צחק והצביע לכיווני, הוא לא הפסיק עד שהתעוררתי מזיעה מהסיוט.

קמתי מזועזעת מהחלום, מותשת כמו אחרי לילה ללא שינה והכנתי לעצמי קפה שחור חזק. אחר כך, כמו בכל יום שישי, עברתי על מודעות האבל בעיתון כדי לראות אם מישהו שאני מכירה מת. לא זיהיתי אף אחד.

התחלתי לדמיין איך מודעת האבל שלי תיראה, ואז התחלתי לחשוב על המצבה שלי, שכבתי בסלון על הספה והרצתי במוחי כתובות מוצלחות למצבה "הכל בגלל יואב קטן", או "ההיא שאהבה יותר מידי".

אחר כך התחלתי לפנטז על ההתאבדות שלי, עם הסכין באמבטיה, אבל מאז שהתחלתי לחשוב על ההתאבדות הזאת המילה "פתטית" חוזרת ועולה בראשי.

נראה לי שביום ראשון אני אדבר עם גלי בעבודה, אולי באמת הגיע הזמן שאני אכיר את האח הזה שלה.