אני בכלל מסיפור אחר

רעש צעקות מדירת השכנים העיר אותי משנתי, פקחתי את עיניי לחריץ קטן וראיתי את הנורה האדומה דולקת מעל לחלון חדרי. משמע השמש עדיין ברום השמיים ולא הגיעה שעת הקימה. אני שונא את הקיץ, השמש זורחת זמן רב מידי וזה מקשה על ההסגר, שעות החושך כולן מנוצלת על ידי הליכה לעבודה ואין שום זמן לבילויים בחוץ. עצמתי את עיניי וניסיתי ללא הצלחה להירדם, הצעקות של השכנים התגברו, גם הם, מן הסתם, סובלים מהקיץ. אחרי כמה דקות של הסתובבויות במיטה קמתי והתחברתי למדמה. אני משתדל לא להתחבר לעתים קרובות מידי, כדי לא להתמכר, אבל ברגעים כאלה, שהשמש מציפה את העולם ואני חנוק בבית, זה הדבר היחיד שעוזר לי לשמור על שפיות דעתי.

צעדתי ביער עבות. האדמה הייתה מלאה בפרחים צבעוניים, מסביבי פרפרים קטנים והשיקו כנפיים. צליל פיכפוף מים הגיע לאוזניי, התקדמתי לעבר מקור הצליל וראיתי נחל שמימיו זורמים באטיות, מתעקלים במורד היער. התיישבתי על שפת הנחל, חלצתי נעליי וטבלתי את רגליי במים הקרירים.

צווחה מקפיאה דם עוררה אותי מהפנטזיה שלי, התנתקתי ורצתי לכיוון דלת דירתי, פתחתי את הדלת וראיתי דמות דקיקה רצה לכיוון חדר המדרגות, הבחנתי בשיער בלונדיני שבצבץ מתחת למטפחת אדומה. "עצרי, מה קרה?” צעקתי, אך היא לא ענתה, היא כבר נעלמה כשדלת חדר המדרגות נסגרת מאחוריה. רצתי יחף בעקבותיה, פתחתי את דלת חדר המדרגות ורצתי אחריה, להפתעתי היא לא המשיכה למטה אלא עצרה בקומת הקרקע, שוב דלת חדר המדרגות נטרקה אחריה, פתחתי אותה שניות בודדות אחרי שנסגרה בטוח שאמצא אותה שם עומדת ליד הדלת, לא היה לה לאן לברוח כשהשמש עדיין בשמיים, אך הקומה הייתה ריקה. היא לא הייתה שם. הסתכלתי סביבי בחוסר אמון, לא הבנתי לאן היא נעלמה. קומת הקרקע לא מכילה אף דלת מלבד זו המובילה אל פני הקרקע, ולשם הרי אין סיכוי שיצאה. גם אם יש לה משאלה מוות, יש מנגנוני הגנה שמונעים מהדלתות החיצוניות להיפתח ביום, אך היא לא הייתה בשום מקום אחר. סרקתי את הקומה אך האישה נעלמה.

חזרתי לדירה מבולבל, לא הצלחתי להבין מה קרה, לאן נעלמה הדמות המסתורית. ההסבר ההגיוני היחיד למה שקרה היה שדמיינתי את האישה, כנראה משהו בשילוב של המדמה והמציאות שיבש לי את יכולת השיפוט. נשכבתי במיטתי ולאט לאט נרגעתי והתמכרתי לשינה.

צלצול חד הקפיץ אותי זה היה השעון המעורר שהזכיר לי שהשמש כבר כמעט שוקעת והגיע הזמן לקום ולהתארגן לעבודה. התלבשתי ויצאתי החוצה אל האבק המדברי. אני אוהב לצאת לפני החושך המוחלט, אוהב ליהנות מאשליה של אור לפני ששרידי השמש הקטלנית נעלמים לגמרי.

יצאתי לרחוב שהיו בו קומץ בני אדם צמאים כמוני לאוויר הצח לאחר ההסגר הארוך .

מעולם לא הרגשתי את קרני השמש על גופי. אני נולדתי לתוך המציאות בה השמש הפכה לאויב האנושות, נולדתי לחיים של חושך. בכל חיי שמעתי מהורי סיפורי ערגה לימים בהם השמש לא הייתה מסוכנת, לימים בהם קמו בבוקר והלכו לישון בלילה. אני מכיר את השמש רק בעזרת המדמה ולפי מה שהזקנים מספרים המדמה הוא חיקוי זול למציאות שאי אפשר לחקות. אנחנו מסתגרים בימים ויוצאים החוצה רק כאשר השמש שוקעת. ההורים שלי סיפרו לי שכשסבים שלי היו בחיים, כשהעולם היה מלא במים, השמים היו כחולים ומלאים בציפורים והאדמה הייתה מלאה בצמחיה ירוקה.

אני נולדתי לעולם מדברי בו הסכנה הגדולה ביותר אורבת לנו בשמי היום. הורי סיפרו לי שבהתחלה כשהשמש הפכה קטלנית בני האדם ניסו להמשיך לחיות לפי אותו לוח הזמנים הישן, נבנו מנהרות תת קרקעיות, נחסמו חלונות והחיים המשיכו כסדרן, בני האדם פשוט עברו לחיות ללא מגע אויר טבעי. אך מקרי ההתאבדות התרבו, הדיכאונות, והאלימות. המין האנושי מסתבר, זקוק למרחבים ולמגע הרוח על גופו, לכן הוחלט להפוך את השעון וכך לילה הפך ליום ויום לליל. בזכות זה אנשים יכולים לחוש את האוויר על עורם בדרך לעבודה ולא לחיות רק במנהרות תת קרקעיות אינסופיות.

חזרתי מהעבודה ברגע האחרון, ממש לפני שהשמש זרחה. הרחובות היו ריקים, רוב האנשים מעדיפים לנוע בשעה כזו במנהרות, אבל לא אני. אני לא מוותר על אף הזדמנות להרגיש את האוויר על עורי החשוף.

הבניין שלי היה מלא באנשי חוק, הם תשאלו את כל הדיירים לגביי הלילה הקודם. שני שוטרים, שוטרת נמוכה ושוטר שמנמן נכנסו איתי לדירה, הם רצו לדעת אם שמעתי משהו במהלך היום. הם סיפרו לי שהשכנים מהדירה לידי נמצאו הלילה מתבוססים בדמם, נראה שהם נרצחו באכזריות. המנקה שלהם שבאה הלילה לביתם מצאה אותם. המסכנה התעלפה ואחרי שהתעוררה הזעיקה את כוחות המשטרה. סיפרתי להם על הצעקות של השכנים שחשבתי שהיו מריבת אוהבים ועל האישה הבלונדינית המסתורית שיצאה לאור היום. הם הביטו בי בחוסר אמון. הם רשמו מה שאמרתי אך אמרו שהבלונדינית שלי היא כנראה תוצר של שימוש יתר מבדמה, הסברתי שאני לא מכור, ושזה היה אמיתי, אבל גם אני לא ממש האמנתי למה שראיתי בלילה.

למחרת ישבתי לבדי במסעדה על הקרקע ליד העבודה שלי בהפסקה, המסעדה הייתה כמעט ריקה, שמתי לב שבאחרונה יותר ויותר עסקים על הקרקע נסגרים, והעסקים למטה, במנהרות, תופסים את מקומם. נראה שהאנשים, בעיקר הצעירים, כבר התרגלו לחיות במנהרות, יש כאלו שחולפים עליהם ימים שלמים מבלי לחשוף את גופם לרוח, ימים שלמים מבלי להריח את ריח המדבר. אני לא מבין כיצד הם יכולים לחיות כך אני זקוק לאוויר כמו שתינוק זקוק לאהבת הוריו. אני עדיין מתרפק על זיכרונות לא שלי של חיים חופשיים בחוץ, על ימים בהם הכל היה טוב יותר. אמא שלי אומרת שאני שלמרות גילי הביולוגי הצעיר אני מתנהג כמו זקן בא בימים.

ישבתי במסעדה וניסיתי לשחזר את מאורעות היום ההוא, כל מה שזכרתי היה השיער הבלונדיני עם המטפחת האדומה והגוף הדקיק. לפתע נפתחה דלת המסעדה, סובבתי את הראש וראיתי בכניסה אישה בלונדינית עם עיניים כחולות מהפנטות, היא הניחה עליי את מבטה במשך כמה שניות, חייכה ופנתה לשבת על הבר. כשהיא ישבה הבחנתי בגבה הדקיק, צינה אחזה בי, היא נראתה דומה לאישה מהלילה ההוא, אבל לא הייתי בטוח שאני יכול לשפוט אם זאת היא, הרי ראיתי רק את גבה. לפתע נכנסו מסעדה שני השוטרים שתחקרו אותי ביום הקודם לגביי הרצח. הם התקרבו לעברי, הפניתי את ראשי לעבר הבר, חיפשתי את החשודה שלי, אך היא כבר לא הייתה שם.

השוטרים רצו לברר עוד פרטים על מה ששמעתי בלילה, רצו לדעת אם שמעתי דיבורים, אולי מישהו צעק משהו חשוב שם בלילה. אמרתי להם שלא שמעתי מה אמרו, רק צעקות רמות. הם לא נראו מאוכזבים מהתשובה שלי, להפיך הם נראו דיי מרוצים. בסוף, לפני שהם הלכו השוטר השמנמן חייך ואמר "נו, ומה עם הבלונדינית שלך, שוב נפגשתם בחלומות?”, חייכתי במבוכה, והבנתי שבזה שסיפרתי להם על האישה הפכתי את עצמי לבדיחה המשעשעת של זוג השוטרים המשועממים.

מאוחר יותר בבית התהפכתי במיטה, לא יכולתי להירדם, המחשבות הציפו את מוחי. לשווא ניסיתי לפענח את חידת האישה המסתורית. בסוף אחרי שעתיים של הסתובבויות התחברתי למדמה. חזרתי אל היער וטבלתי את רגליי במים הקרירים, אחר כך פרסתי מחצלת ושכבתי עליה, לאט לאט נרגעתי והתחלתי לנמנם. לפתע שמעתי צווחת אישה הקוראת לעזרה, קמתי והסתכלתי סביבי, ומרחוק מאחוריי אחד העצים ראיתי את הבלונדינית המסתורית שלי, היא הסתכלה עליי בעיניי קרועות לרווחה וצעקה "בוא" ואז החלה לרוץ, רצתי אחריה, שיערה הבלונדיני התנפנף בין העצים וכשקרני השמש פגעו בו היה נראה כאילו יש לה זר של יהלומים על הראש. המשכתי לרוץ בעקבותיה מתנשף כשלפתע היא נעלמה מאחורי אחד העצים ולא הופיעה שוב, רצתי עד לעץ אך היא לא הייתה שם, הבטתי מסביבי והתנתקתי מהמדמה בבהלה. איך זה קרה? מעולם לא נכנס אדם זר לתוך תוכנת המדמה שלי, גופי רעד, ניסיתי לנשום נשימות עמוקות על מנת להירגע. שתיתי כוס מים קרים וגופי עדיין רעד. חזרתי למיטה ונשמתי נשימות עמוקות, מקווה שהן יעזרו לי להירגע, ככל שחשבתי על מה שקרה הבנתי שיש לי בעיית התמכרות והזיות. לא יכול להיות שאני באמת ראיתי את הבלונדינית, הבעיה כנראה דיי חמורה כי ראיתי אותה גם מבדמה וגם מחוצה לו. לקחתי כדור שינה והלכתי לישון.

התעוררתי בפתאומיות מהשינה, פקחתי את עיניי וראיתי את הבלונדינית עומדת ליד מיטתי. מיד סגרתי את עיניי נשמתי נשימות עמוקות, מנסה להירגע, ידעתי שלא יכול להיות שהיא באמת שם. ספרתי עד עשר הלוך וחזור ורק אז העזתי לפקוח שוב את העיניים, החדר היה ריק, אף אחד לא היה בו מלבדי. שוב נרדמתי.

למחרת כשקמתי לא הייתי בטוח אם היקיצה אכן קרתה או שהיה זה חלק מהשפעת כדור השינה. כל היום הייתי מטושטש ודרוך, כל רחש הקפיץ אותי. המצב היה כה חמור עד שלפני הפסקת האוכל הבוס שלי הציע שאני אסיים את העבודה מוקדם ואלך הביתה לנוח. כשהגעתי לבית שמתי לב שדלת הדירה שלידי פתוחה וחשבתי שהשוטרים וודאי שוב בודקים אותה בתקווה שימצאו בדל מידע שיוכל לשפוך אור על הפרשה המחרידה. קיוויתי שהם לא יבחינו בי וישובו להציק לי על דמיונות השווא שלי, לכן נכנסתי מהר לדירתי. לא העזתי להתחבר למדמה, גם לא לקחת כדור שינה, לכן שכבתי במיטה וספרתי כבשים. משהו שסבתא שלי פעם לימדה אותי, זה אף פעם לא מרדים אותי, אבל זה עושה לי הרגשה טובה. לפתע שמעתי דפיקות על דלתי, הצצתי בחור המנעול וראיתי אישה בלונדינית, פתחתי את הדלת והנה היא עמדה מולי, הבלונדינית שלי בשר ודם. היא דחפה אותי, נכנסה לדירה ונעלה את הדלת. “מי את? מה את עושה פה?” שאלתי אך היא לא ענתה, היא סימנה לי להיות בשקט ומשכה אותי בזרועי לחדר השינה שלי. “מיד אני אסביר הכל, אבל עכשיו צריך להיות בשקט" היא אמרה. שוב דפיקות בדלת. לא עניתי. הדפיקות התגברו, ונשמע קריאה: “משטרה לפתוח". הבלונדינית לחשה "תפתח, אבל אל תגלה שראית אותי".

נגשתי לדלת ופתחתי אותה, בכניסה עמדו שני השוטרים שתחקרו אותי ביום של הרצח. הם שאלו למה אני בבית בשעה כזאת, הסברתי שלא הרגשתי טוב, ושהבוס אמר לי ללכת הביתה, הם אמרו שיאמתו זאת עימו. אחר כך אמרו שהדירה לידי ,שנחשבת עדיין לזירת רצח, נפרצה ושאלו אם ראיתי או שמעתי משהו. אמרתי להם שלא, פשוט באתי הביתה ונכנסתי ישר למיטה. היה נראה שהתשובה שלי סיפקה אותם והם נפרדו ממני, התחלתי לסגור את הדלת אך רגלה של השוטרת נדחפה קדימה מנעה ממני לסגור אותה. “אפשר להשתמש בשירותים?” היא אמרה ומבלי לחכות לתשובה דחפה את הדלת ונכנסה. “זה פה?” שאלה והלכה לעבר חדר השינה שלי, “לא" צעקתי ורצתי לחסום את דרכה, אך היא הקדימה אותי. הבטתי מסביב בבעתה אך החדר היה ריק. אחר כך היא יצאה והמשיכה לשירותים. בינתיים השותף שלה הילך בדירתי כאילו הייתה שלו, מסתכל סביבו בוחן כל פרט. הבלונדינית לא נראתה בשום מקום. בראש שלי התרוצצו מחשבות, למה לא סיפרתי להם שהיא פה? למה אני מסייע לרוצחת? מה לעזאזל אני עושה? אבל בכל זאת לא יכולתי להביא את עצמי לומר להם כלום. “אתה רועד" אמר השוטר, “מאז הרצח אני לא מרגיש טוב" השבתי. “לאזרחים שומרי חוק אין ממה לפחד" אמרה לפתע השוטרת שיצאה בדממה מהשירותים,” אנחנו שומרים עליכם” הוסיפה בקול שלא ברור אם אמור לאיים או להרגיע. חייכתי חיוך רפה. היא הודתה לי על השימוש בשירותים והם עזבו את הדירה. חיכיתי כמה שניות ליד הדלת עד שלא שמעתי את צעדיהם והלכתי לחדר השינה. על המיטה שלי שכבה הבלונדינית על צידה, ראשה היה מונח על יד שמאל והיא חייכה. “כבר חשבתי שהם יישארו לישון כאן" אמרה. “לאן נעלמת?", “אני לא מגלה סודות מקצועיים" אמרה וחיוך ממתיק סוד על פניה. “כל זה משחק בשבילך? את רוצחת חפים מפשע בשביל הכיף?”. “תפסקי להיות כזה רציני" היא אמרה והתקרבה אליי, צעדתי לאחור ונתקלתי בקיר, והיא צחקה והתקרבה אליי, היא תפסה את דש חולצתי ומשכה אותי אליה, הריח שלה היה משכר, היא הצמידה את שפתיה לשלי ואני כבר לא יכולתי להתנגד לה, הרגשתי איך גופי חובר לגופה ורוקד אתו ביחד ריקוד אהבה חושני.

צלצול חד באוזניי ואור המנורה שמעל מיטתי מסנוור אותי. קול מהמדמה אומר "התכנה שמש קטלנית הסתיימה”.

אני בטוח שלא התחברתי למדמה, מה קרה? אני מזדקף ומרגיש מסחרחר, בחילה, "החיישנים מראים על לחץ דם גבוה ודופק מהיר, נא להישאר בשכיבה ולא לקום" שוב הקול שמגיע מהמדמה.

"בדקות הקרובות עלולה להיות אוריינטציה ואמנזיה קלה שתעלם תוך כשלוש דקות, אנא הישאר רגוע"

הנשימות שלי מהירות, למה הידיים שלי כל כך דקות? אני מתנשף. יש לי צורך עז להקיא, אני רץ לשירותים ומקיא, אחר כך אני הולך לברז ושוטף את פניי, מנסה להירגע. מרים את ראשי, מי זאת הבלונדינית הזאת שמסתכלת עליי במראה?

לפתע כבו הקולות שבקשר ולא שמענו את מרכז הבקרה

אומרים שכשאלוהים בראה את העולם היא בראה בהתחלה רק נשים, הרבה נשים, ורק אחר כך היא בראה את הגברים. לא ברור למה היא בראה את הגברים, אני חושבת שזה בגלל שאף אחד לא מושלם, אפילו לא אלוהים.

הסברה שרווחה בעולם הפרימיטיבי הייתה שבהתחלה נבראו רק שני אנשים, אדם וחוה. סברה בלתי הגיונית בעליל לנוכח המגוון הרחב של הגזעים שקיימים בעולם. מוזר שלמרות התפתחות מואצת של העולם הישן במאה העשרים, הסברה המגוחכת הזאת המשיכה להתקיים עד למאה העשרים וארבע. תחליף הגיוני יותר לסברה האבסורדית הזאת הוצע בסוף שנות השבעים של המאה העשרים על ידי מטיף בשם דאגלס אדאמס, אך היא לא התקבלה על ידי הממסד.

לפני מאה שנים בערך מדען צעיר בשם שרייבמן גילה את מה שידוע היום בתור "המחזוריות הבלתי שרירותית של תופעות הטבע" או בקיצור המבששל"ט. שרייבמן מיפה את תופעות הטבע במשך חמש מאות שנים וגילה בהן תבנית, “התבנית של שרייבמן". התבנית שלו הוכיחה שאסונות טבע אינם שרירותיים אלא נגרמים על ידי יד מכוונת, כלומר מישהו או משהו תכנן אותם. התגלית שלו עוררה בהתחלה התעוררות דתית כלל עולמית. כל הדתות ראו זאת כהוכחה ניצחת לצדקתם, אך האופוריה הדתית נמשכה רק שנה אחת שבסופה פרסם שרייבמן את התגלית השנייה שלו.

התגלית השנייה חשפה את ה"מקור”. שרייבמן בעזרת חברו האסטרונום גרינפלד גילו שה"מקור", כוכב במערכת השמש שלנו שעד אז נראה קטן וחסר חשיבות שולח אלינו גלים תת קוליים שמשפיעים על מזג האוויר. התגובה הראשונה לתגלית הזאת הייתה הוקעה מוחלטת על ידי כל הדתות. שרייבמן שעד אז נחשב לנביא חשוב בעניי כל הדתות הוקע ככופר שדינו מוות. אבל אז נוספו מדענים נוספים שחקרו את התופעה וכולם היו תמימי דעים שששרייבמן וגרינפלד צודקים. המקור שולם אלינו גלים מחזוריים שגורמים לכל אסונות הטבע, המקור היה ללא ספק המקור למבששל"ט.

אנשי הדת שהגיבו בהתחלה בהיסטריה התחלקו לשני מחנות. חלק התעשתו תוך זמן קצר ואמרו שהתגליות החדשות הן הוכחה ניצחת לאלוהות, ושהמקור הוא גן העדן הנצחי. והחלק השני איבדו את אמונתם. אוכלוסיית הכופרים הלכה וגדלה וכיום מלבד מיעוט קטן רוב האנשים מאמינים שהמקור הוא המקור לכל הצרות שלנו, אין ספק שהכוכב שלנו קשור למקור בקשר הדוק, פעילויות סייסמוגרפיות חריגות אצלנו ושינויי מזג אוויר קיצוניים נובעים מאותות הנשלחים מהמקור.

במאה השנים שחלפו מאז התגלית טובי המוחות בעולם עמלו על דרך לנתק את השפעת הקרן הנשלחת מהמקור אלינו, אך הם נחלו כישלונות רצופים. הטכנולוגיה ממנה בנויה הקרן הרבה יותר מתוחכמת מזו העומדת לרשותינו. בנוסף קיים חשש מההשלכות הלא ברורות של ניתוק כזה, לא ברור מה יהיה גורלו של כדור הארץ ללא הקשר הזה, האם יוכל להתקיים בלעדיו?

ולכן המין האנושי הגיע למסקנה שהסיכוי היחידי שנשאר להבין את ה"מקור" הוא לשפר את מהירות הטיסה של החלליות שלנו ולטוס אליו.

לפני שלוש שנים כשהסתיימה בנייתה של החללית הראשונה שטסה במהירות הגדולה ממהירות האור הוחלט לשלוח אותה למקור. צוות של חמישה אסטרונאוטים עלה על סיפון מקור1. שיגור החללית שודר בשידור ישיר ברחבי כל העולם, ההתרגשות הייתה אדירה. פרשנים בכל הערוצים העלו תאוריות למה שצוות החללית ימצא במקור, אבל אף אחד לא דמיין את התרחיש שקרה במציאות.

ההמראה נראתה מבטיחה, אך משהו השתבש וכשהחללית יצאה מהאטמוספרה של כדור הארץ והיא התפוצצה לרסיסים בשידור חי. בשניות לפני הפיצוץ נשמע קול לחש בקשר שאמר "אל תבואו אליי".

החוקרים של סוכנות החלל גילו שבזמן פיצוץ החללית קרן תת קולית מהמקור נשלחה לחללית. זה הוכיח מעבר לכל ספק שהמקור שולט בכדור הארץ בצורה מודעת, ושמישהו או משהו במקור לא רוצה שאנחנו נגיע אליו.

לא דיי בתקרית מצערת כזאת כדי לרפות את ידיו של המין האנושי. שנה אחרי הכישלון שנחל שיגור מקור 1 נשלח צוות מקור 2. ספינת החלל שלהם הייתה מצוידת במנגנון הסוואה מתוחכם שהיה אמור למנוע את גילוי החללית. אך הפעם החללית אפילו לא המריאה, היא נשארה מקועקעת לאדמה. כשהספירה לאחור תמה כבו המנועים של החללית וצוות החללית לא הגיב לקריאות הקשר.

אני הייתי בצוות החילוץ הראשון שפרץ לחללית מקור2. מצאנו את הצוות כולו שוכב על הרצפה ללא רוח חיים מלבד אסטרונאוטית אחת שישבה קפואה על הכיסא שלה ומבט מבועת בעיניה.

-”היא לא רוצה שנבוא" היא אמרה

ניסינו להבין מי לא רוצה שנבוא אבל התשובות שלה היו מבולבלות ולא ברורות.

נתיחה שלאחר המוות לא מצאה שום סיבה מוסברת למוות של ארבעת חברי הצוות, נראה היה שכל הארבעה לקו בדום לב בו זמנית. גם הספינה שבקה חיים וכמותם של ארבעת האסטרונאוטים גם פה לא נמצאה סיבה לדממה שפשטה בספינה, כל המכשירים הפסיקו לעבוד באותו הזמן שחברי הצוות קרסו.

שניות לפני שהכל נדם קול רם של אישה נשמע צועק ברחבי העולם כולו:

-”אמרתי לכם לא לבוא אליי! גברים, רק אלימות אתם מבינים”

בכל ארץ וארץ הקול דיבר בשפה אחרת, כל ארץ בשפה המדוברת בה.

ואז הבנו שאלוהים היא אישה.

כך קרה שמוניתי לעמוד בראש צוות אסטרונאוטיות שיטוס למקור. אנחנו מקוות שהעובדה שהצוות מורכב מנשים בלבד תמנע מאלוהים להשמיד אותנו. אנחנו סומכות על כך שכשם שהיא חסה על חיי האסטרונאוטית היחידה שהייתה במקור2 כך היא תחוס על צוות מקור3.

הטיסה מתוכננת למחר בבוקר, מצפה לי לילה ללא שינה, לילה של דאגות.

בלב כבד עלינו על הסיפון, בתור המפקדת השתדלתי לשמור על חזור קשוחה אבל רעדתי מבפנים. ההמראה עברה בשלום, כשיצאנו מהאטמוספרה של כדור הארץ התחלתי להירגע. אך אז קרה דבר מה מוזר, לפתע כבו הקולות שבקשר, ולא שמענו את מרכז הבקרה. הלב שלי החסיר פעימה, כבר ראיתי איך גורלנו יהיה כגורל הצוותים הקודמים, ואז נשמע קול זר של אישה בקשר

-”מה אתן רוצות?”

היא שאלה, הפעם הקול היה רגוע ולא כועס. כולן הסתכלו עליי והבנתי שבתור המפקדת אני צריכה לענות

-”מי את?” שאלתי

-”אלוהים" היא ענתה. התפלאתי שהיא משתמשת בשם הישן של כדור הארץ, ציפיתי לשם חייזרי, שונה

-”זה שם שאנחנו המצאנו" אמרתי

-”זה שם שהמצאתי עוד בתקופה שדיברתי אתכם"

-”דיברת איתנו?” התפלאתי

-”את לא קוראת היסטוריה?” שאלה בתוכחה "שמעת על התנ"ך? אדם וחווה?”

-”זה אמיתי?” שאלתי, המומה

-”שטויות" היא ענתה

-”אני לא מבינה" הקשתי

-”פעם חשבתי שזה יהיה יותר מעניין אם אני אדבר אתכם, אבל העולם שלכם היה פרימיטיבי נורא ולא היה שם כבוד לנשים, לכן דיברתי בקול של גבר, המצאתי את הקטע של אלוהים כדי לקבל כבוד וכדי שידעו מי אני. דיי נהניתי מהפחד של בני האדם כשפניתי אליהם"

-”אז את בראת את אדם וחווה?” שאלתי

-”אני בראתי את הסיפור" ענתה

-”אני לא מבינה" הקשתי

-”רציתי כבוד, רציתי שיפחדו ממני, רציתי שיבינו שלא כדאי להתעסק איתי. אז המצאתי את הסיפור הזה והפצתי אותו. דאגתי שהאישה תהיה החכמה בו, אבל איכשהו כמו כל רכילות טובה הסיפור התדרדר ובני האדם הוסיפו את הנחש. הוא בכלל לא היה בסיפור שלי, בסיפור הראשוני שסיפרתי חווה החליטה לבד לאכול מעץ הדעת כי היא הייתה החכמה, לא כמו אדם שהיה דביל צייתני"

-”ואת מי בראת קודם, את אדם כמו בסיפור?” שאלתי

-”בקטע הזה אני מודה שפישלתי, בראתי קודם נשים, אבל אחרי כמה שנים זה נהיה משעמם אז הוספתי להן גברים ואז העולם שלכם התחיל להתדרדר"

-”את קיימת כל כך הרבה זמן, את ההתחלה והסוף של הכל?” שאלתי

-”אני בת שלושים וחמש" היא ענתה

-”יש לכם ספירה שונה?”

-”לא שלושים וחמש בשנות כדור הארץ. היוצרים ישנים הרבה.”

-”היוצרים?” שאלתי

-”כן, היוצרים של החיים. זה חלק מדרישות התפקיד, זה נמצא בחוזה העבודה. העסק הזה דיי מגביל ופוגע ביחסים זוגיים, אבל המשכורת טובה, והעבודה דיי מאתגרת"

-”אני לא מבינה, גילינו שכל אסונות הטבע נגרמו בעקבות הוראה מהמקור לא יכול להיות שאת ישנה רוב הזמן"

-”ברור שאני לא צריכה להתעסק בעניינים פעוטי ערך כמו יצירת רעידות אדמה, את זה המחשב עושה. אנחנו מתכנתים אותו ליצירת אסונות בצורה מחזורית, אני מתעסק בעניינים יצירתיים יותר"

-”אבל למה? למה להרוס? למה להרוג?” צעקתי

-”היי, תרגעי. בלעדיי לא היית קיימת"

-”למה יצרת אותנו אם את פוגעת בנו כל הזמן?”

-”ריינטיג" היא ענתה

-”מה?”

-”רייטניג, גם לכם יש את זה. הרשתות רוצות אקשן, אין אחוזי צפייה גבוהים בעולמות בלי אסונות ובלי מלחמות. אנחנו מקפידים על אוצרות טבע מוגבלים, תנאי מזג אויר קשים וזה מבטיח הרבה מלחמות ואקשן וזה נותן רייטינג"

-”אז מה אנחנו בשבילכם, תוכנית ראליטי?”

-”כן, לא צריך להיעלב, אנחנו יצרנו אתכם, בלעדינו לא הייתם קיימים. אנחנו לא אוכלים אתכם, רק מכניסים עניין לחיים האומללים שלכם"

-”מה יקרה עכשיו?” שאלתי בחשש "את תתני לנו להגיע למקור?"

-”הבמאי רצה אקשן, הוא טען שהרייטינג ירד לכן עזרנו לכם למצוא את המקור. הפיצוץ של החללית הראשונה זכה לצפיית שיא, בשנייה הוספתי את הצעקה כדי לא לאבד את המומנטום"

-”מה עם החללית שלנו?”

-”אני צריכה להתעדכן ברייטינג הנוכחי ואז נחליט, הקהל אוהב דם, אבל גם סיפורים אנושיים מידיי פעם. בגלל זה השארתי אסטרונאוטית אחת בחיים בשיגור הקודם"

-”אבל מה איתנו, תתני לנו להגיע למקור?”

-”החוק אצלנו אוסר הגעה של שחקנים לכוכב, מצטערת"

שוב השתררה דממה בחללית. הדממה נמשכה כמה שניות אחריהן שמענו את כדור הארץ בקשר.

-”מקור 3, מקור 3, תענו" הם קראו לנו

בזמן שדיווחנו על המפגש בקשר, החללית שלנו שינתה את מסלולה וחזרה לכדור הארץ.

כשחזרנו לכדור הארץ עברנו כל האסטרונאוטיות תחקירים בסוכנות החלל שערכו שעות רבות. הם רצו לדעת הכל על השיחה שנערכה בחללית, מסתבר שהשיחה הזאת לא נקלטה בכדור הארץ ולא הוקלטה במחשב החללית שלנו. הסוכנים שלנו ניסו לשחזר אותה מהעדויות שלנו.

בבית גיליתי שהפכתי מאסטרונאוטית אנונימית לכוכבת טלוויזיה מחוזרת, תכניות אירוח מכל הערוצים מזמינות אותי לשידורים. אני מוזמנת לאירועים של מפורסמים, אירועים של כוכבי קולנוע, כולם רוצים לשמוע מה יש לי לספר.

כלפי חוץ החיים שלי מושלמים, אבל בלילות אני שוכבת במיטתי מבועתת, מסתובבת ולא מצליחה לישון, מפחדת ממה שהיא מתכננת לפרק הבא.

שמונה שנים של וודאות שהכל זמני, ולא משנה מה אני אעשה, בסוף הם יגיעו אליי.

אני לא יודע אם זה יהיה בבוקר או באישון הליל, אני רק יודע שהם יבואו.

כלפי חוץ אני חיי חיים רגילים, מעמיד פנים שאני כמו כולם, הולך עם העדר, לא מסתכל לצדדים. אבל בפנים יש סערה תמידית, בפנים נפשי גועשת וקוצפת. כל גופי במגננה לקראת הבלתי נמנע.

את אח שלי לקחו לפני שמונה שנים.

זה היה בלילה בדיוק לפני שהשחר הפציע, כשעוד היה חשוך אך אפשר היה להריח את השמש המתכוננת למופע הזריחה שלה. אחרי שהם לקחו אותו, כמו במין אות מאל אכזר היא הפציעה בשמיים וצבעה אותם בצבע אדום יפיפה.

שום דבר לא נשאר אותו הדבר אחרי אותה הזריחה. זה היה אז כשהשמיים נצבעו באדום כשהבנתי שגם זמני יגיע.

אף אחד לא יודע איך הם נראים. הם לא חשפו עצמם מעולם. הם באים בחללית ולוקחים את מי שהם רוצים בעזרת איזושהי טכנולוגית שיגור מתוחכמת, הרבה יותר מתוחכמת ממה שיש למין שלנו. זה מתחיל בצפצוף חד, אחר כך אלומת זרקור ואז ריק במקום שפעם היה אדם.

בהתחלה היה הרבה רעש תקשורתי, על כל חטוף עשו כתבה, הייתה הרבה פניקה ברחוב. טובי המוחות בעולם גויסו במטרה למצוא פתרון.

ניסינו להפציץ את החליליות שלהם, אך כשלנו. הטכנולוגיה שלהם כה מפותחת עד שלא הייתה שום השפעה לפצצות שלנו על החלליות שלהם. הפצצות אפילו לא הצליחו להסיט אף חללית ממסלולה.

אחר כך ניסינו לפנות אליהם בדיבור, במוסיקה, בתמונות אך הם לא הגיבו.

לא ברור אם אין להם קווי תקשורת או שאנחנו כאלה חסרי חשיבות בעיניהם עד כי הם לא טורחים להגיב אלינו. הסברה המקובלת היא שהם רואים בנו בעלי חיים, כמו חזירים שצורחים לפני השחיטה, אין להם כל צורך להגיב לצרחות שלנו.

אחרי שנה של חטיפות רוב הציבור נרגע. לא בגלל שהחטיפות הופסקו אלא בגלל הדפוס של החטיפות שהתגלה. הם חוטפים תמיד בני אותה משפחה. מאז החודש הראשון כל החטופים הם תמיד צאצאים לאותם המשפחות. הם לא חוטפים ילדים, הם גם לא חוטפים זקנים. הם חוטפים גברים ונשים מגיל שמונה עשרה עד גיל שלושים שלושים ושמונה.

אוכלוסיית העולם התחלקה למיעוט המיועד לחטיפה ולאלו שלא. הרוב רגוע, בשבילם החיים מתנהלים כסדרן, שום דבר לא השתנה.

בשביל המיעוט המיועד לחטיפה החיים הפכו לסיוט.

הפכנו למנודים.

הורים לא רוצים שהילדים שלהם ישחקו עם מנודים, כי הם רוצים למנוע מילדיהם את הסבל הכרוך באיבוד חברים. אף אחד לא רוצה להתחתן עם המנודים, בגלל הפחד שהצאצאים המשותפים יחטפו.

יש הרבה מנודים יתומים.

למנודים קשה למצוא עבודה בגלל שידוע שהם עובדים זמניים.

הבנק לא מאשר להם הלוואות ומשכנתאות. על הכל הם צריכים לשלם מראש.

כל בוקר שאני מעורר בו אני מופתע שאני עדיין חי. בכל לילה כשאני הולך לישון אני תוהה איפה אתעורר בבוקר.

אנחנו לא יודעים לאן הולכים החטופים. לא ברור אם הם חוטפים אותנו בשביל לחקור אותנו, לאכול אותנו, לשחק בנו, להרוג אותנו או לבצע בנו ניסויים.

יש תאוריה שאומרת שבכל פעם שנחטף מת הם חוטפים מישהו אחר מאותה המשפחה כדי להמשיך בניסויים.

מעולם לא חזר מישהו אחרי שנחטף.

הממשלה רוצה שהמנודים יתרבו, הם מפחדים שאם המנודים יאזלו יתחילו להיחטף אנשים ממשפחות אחרות. הממשלה מעודדת מנודים להתחתן בניהם. בתי היתומים למנודים מלאים בילדים וממומנים על ידי הרשויות. כל זוג מנודים מקבל מענק כספי עבור כל ילד שהוא מוליד ,ובנוסף מנודים עם ילדים מקבלים מגורים בחינם בשכונה של מנודים. הרגילים לא אוהבים לחיות ליד המנודים, הם אומרים שהרעש של השיגור מפריע להם לישון, לכן המנודים חיים בשכונות נפרדות בפרברי הערים.

אני לא רוצה להתחתן, אני לא רוצה ילדים. אני לא רוצה לגדל עדר שמובל לשחיטה.

אני בן עשרים ושמונה, נותרו להם עשר שנים לחטוף אותי.

אני עובד בעבודות מזדמנות ומרוויח משכורת רעב. אני גר לבד בצריף בשכונת המנודים. אני לא מתחבר עם אף אחד, מאז שהם לקחו את אחי אני נמנע מיצירת קשרים עם אנשים אחרים. בכל בוקר אני הולך לעבוד ובכל לילה חוזר אל הצריף וכותב.

לפעמים הכתיבה שלי מופרעת על ידי צלצול חד ואז אני יודע שעוד שכן נלקח.

אני יודע שיום אחד אני אשמע את הצפצוף שלי, יום אחד אלומת האור תתפוס אותי, אני מתנחם בזה שאז אולי סופסוף אדע מה קרה לאחי, אולי אני אפילו אפגוש אותו.

שוב צפצוף והנה האור הפעם הוא עליי.

אה... עכשיו אני מבין...