אני בכלל מסיפור אחר

קר לי. אני שוכבת באמבטיה שלי ודם ניגר מגופי. הסכין בה חתכתי את הוורידים שלי נמצאת עדיין בידי. אני מרגישה איך הדם אוזל לאט לאט מגופי, וככל שהשניות נוקפות קר לי יותר, אבל אני רגועה, יודעת שכל זה עוד מעט יגמר. חושבת על מה שהיה, מתמכרת להזיות.

עברו כבר שבעה חודשים מאז שיואב עזב אותי, שבעה חודשים שלמים שהם בעצם יותר מהזמן בו היינו יחד. היינו יחד במשך חמישה חודשים של אושר, אהבה, רק חמישה חודשים ביחד, אבל אני הייתי בטוחה שהם ימשכו לנצח. כבר יכולתי לראות אותנו מזדקנים ביחד, כבר לא ראיתי את עצמי לבד, רק איתו ביחד. ואז הגיע הבום הגדול ונשארתי לבד.

הכאב עדיין טרי, הרגשות עדיין עזים. אומרים שהזמן מרפא את הכל, באמת?

הלוואי שהייתי יכולה למחוק אותו מהראש שלי, להוציא מראשי את הזיכרונות על הקרבה, על האהבה, כמו בסרט ההוא שראיתי פעם עם ג'ים קרי, לא זוכרת איך קראו לו, משהו עם שמש. אם זה היה אפשרי, הייתי אמנם מאבדת את הזיכרונות מהתקופה המדהימה ביותר בחיי, אבל הייתי מאבדת גם את הכאב, ואת הכמיהה הבלתי מושגת לאהבה שלו.

אני חושבת שעל המצבה שלי יכתבו "מתה בגלל האהבה", למרות שכנראה שהכתובת ההולמת יותר את מצבי היא: ”פתטית הייתה בחייה ובמותה".

הכי אני מתגעגעת לקרבה, להרגשה שהוא איתי וששום דבר לא ירחיק אותו ממני. לידיעה שהכמיהה שלו אליי זהה לכמיהה שלי אליו. לוודאות שכשאני חושבת עליו אתה גם הוא חושב עליי, לביטחון שהגוף שלו נתן לי. לחיבוק החם, לחיבוק המפתה. לנשיקות החושניות, לליטופים, לכל מה שעשה אותו לאהוב שלי, ולכל מה שעשה אותי לשלו.

אתמול יצאתי לארוחת צהריים עם גלי מהצוות שלי, אנחנו אוכלות ביחד מאז שיואב זרק אותי. היא משתדלת להצחיק אותי ולעודד אותי כל הזמן. מנסה להמציא בדיחות על יואב, אבל זה לא עוזר, זה רק מרגיז אותי. היא אומרת שאני חייבת לצאת עם גברים, לחזור לשוק, משום מה זה גורם לי להרגיש כמו נתח בשר סרוח. היא רוצה שאני אצא עם אח שלה, אבל אני לא מוכנה לצאת עם אף אחד.

היא אומרת שאני חייבת להחליף עבודה, איך אוכל להתגבר על האהבה הזאת כשאנו נפגשים בכל יום? אני יודעת את זה אבל בכל זאת לא עוזבת, מפחדת להרפות מהקשר היחיד שלי אליו, למרות שהקשר הזה כואב נורא.

יצאנו למסעדה חדשה שפתחו ברחוב לידינו, כשחיכינו לאוכל שלנו יואב נכנס עם ענת ממחלקת שכר. הם לא ראו אותנו, הם ישבו על ספה בפינה ולא האמנתי למראה עיניי, הם התנשקו. רצתי החוצה, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. גלי רצה בעקבותיי.

"את בסדר?” היא שאלה, לא יכולתי לדבר, נלחמתי בדמעות שניסו לפרוץ מתוכי.

"אולי זה עדיף ככה. עכשיו את חייבת להמשיך הלאה" היא אמרה.

התייפחתי וזיכרון חד של הפרידה שלנו מילא את ראשי. זה היה בארוחת צהריים ליד העבודה, הוא היה מרוחק, כמעט ולא דיבר. ירד גשם בחוץ ואנחנו היינו בסוף הארוחה.

שאלתי אותו אם משהו קרה, הוא הסתכל אליי ואמר "לכל מערכת יחסים יש התחלה, אמצע וסוף, שלנו הגיעה לשלב השלישי.”

"לא הבנתי" אמרתי בתמימות, בטוחה שזאת איזו חידת היגיון מתוחכמת או בדיחה לא מובנת.

"אנחנו נפרדים" הוא אמר, “למה?” שאלתי, עדיין לא מאמינה שזה קורה.

"כי הגענו לשלב השלישי, אין מה לעשות, ככה זה" הוא אמר. אחר כך קם ואמר "בואי נחזור לעבודה, כבר מאוחר", ואני הלכתי איתו, השתרכתי בעקבותיו ולא אמרתי דבר. כשהגענו לעבודה הוא אמר "את לא כועסת, נכון?” אמרתי שלא ונסעתי בוכייה הביתה.

אולי הכתובת הראויה יותר למצבה שלי היא "לא שרדה את השלב השלישי".

הלילה חלמתי עליו. בחלום היינו בדירה שלו, שכבנו מחובקים במיטה הגדולה שלו, הנחתי את הראש שלי על החזה החם שלו, הוא ליטף אותי, אמרתי שלו שאני אוהבת אותו והוא פרץ בצחוק מתגלגל ולועג, צחק והצביע לכיווני, הוא לא הפסיק עד שהתעוררתי מזיעה מהסיוט.

קמתי מזועזעת מהחלום, מותשת כמו אחרי לילה ללא שינה והכנתי לעצמי קפה שחור חזק. אחר כך, כמו בכל יום שישי, עברתי על מודעות האבל בעיתון כדי לראות אם מישהו שאני מכירה מת. לא זיהיתי אף אחד.

התחלתי לדמיין איך מודעת האבל שלי תיראה, ואז התחלתי לחשוב על המצבה שלי, שכבתי בסלון על הספה והרצתי במוחי כתובות מוצלחות למצבה "הכל בגלל יואב קטן", או "ההיא שאהבה יותר מידי".

אחר כך התחלתי לפנטז על ההתאבדות שלי, עם הסכין באמבטיה, אבל מאז שהתחלתי לחשוב על ההתאבדות הזאת המילה "פתטית" חוזרת ועולה בראשי.

נראה לי שביום ראשון אני אדבר עם גלי בעבודה, אולי באמת הגיע הזמן שאני אכיר את האח הזה שלה.

הרוח נשבה בחוזקה, עלים יבשים עפו באוויר ופגעו מידי פעם בגופי. שום רחש לא נשמע מלבד שריקת הרוח. 
לא הייתה נפש חיה ברחוב, רק אני עמדתי לבדי מתחת לעץ, מקפצת כדי להתחמם ומחכה. מחכה לו אך הוא בושש לבוא. 
בראשי התנגנו להן מילות השיר "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא?".
ידעתי שהוא לא יבוא. אבל לא יכולתי לגרום לרגליים שלי לזוז, מאובנת עמדתי ברחוב הריק, ורק אחרי שעתיים הצלחתי לזוז. 
הוא לא בא, חזרתי הביתה בגפי. 

עשרה ימים חזר הטקס, אני ברחוב הנטוש, עומדת בודדה, מחכה, מצפה למרות שיודעת עמוק בפנים שאתאכזב. מחכה. 
הפגישה נקבעה עשר שנים מראש, הוא יזם אותה. הוא אמר שיאהב אותי לעד ואני צחקתי. הוא התעקש שנסמן ביומן פגישה לעוד עשר שנים. 
הוא הבטיח שהפגישה תוכיח לי שהוא עדיין אוהב. קבענו ברחוב בו נפגשנו לראשונה, על הספסל שאהבנו מתחת לעץ הצפצפה. 
הספסל כבר לא קיים אך העץ עדיין עומד איתן.
כעת, עשר שנים אחרי אני מחכה, אבל הוא לא בא. החלטתי לחכות עשרה ימים, למקרה שהוא טעה בתאריך. אבל הוא לא בא. 
רגליי נטועות במדרכה ורגליו שלו היכן הן? פעמים רבות כל כך הוא אכזב, אבל בהבטחה הזאת האמנתי. לשווא.

לבדי נכנסתי הביתה ביום העשירי ומצאתי את בעלי רובץ מול הטלויזיה, התיישבתי לידו בכבדות, והוא ליטף את לחי ברכות.
“אולי תגלי סוף סוף לאן את בורחת כבר עשרה ימים?” הוא הפציר.
"שכחת" עניתי בתוכחה. 
    

איך יכול להיות שאהבתי כל כך ופתאום האהבה התמוססה, ועתה נותרנו שנינו שמוטים על הרצפה כמו בלון הליום שאיבד את כוחו. כבר לא ממריאים אל השמיים, לא מרחפים על גבי העננים, רק זרוקים על הרצפה זה לצד זה, ביחד אך לבד. נשארים אחד ליד השני ומחכים לרוח שמבוששת לבוא, לרוח שתישא אותנו אל על.

-תגיד, שאלתי את אורי אתמול במיטה, -מה חשבת עליי שהכרנו?

-מה קרה שנזכרת בזה עכשיו? הוא שאל מנומנם,

-סתם, עניתי, -אתה זוכר?

-נראית לי אבודה, הוא ענה.

-אבודה? אז התחלת איתי מרחמים? התקוממתי.

-לא מרחמים, פשוט נראית לי אבודה וזה משך אותי אלייך. עמדת לבדך במסיבה, מקסימה כזאת ויפה, מסתכלת על השעון כל דקה, לא יודעת מה לעשות עם הגוף שלך, מחבקת את הידיים, ואז משחררת אותן, נשענת על הקיר ונעמדת, כל הזמן בתזוזה, לא יכולתי להסיר את מבטי ממך. גם עכשיו שנה אחרי, אני עדיין מוקסם ממך.

פרצתי בבכי, הוא לא הבין למה אני בוכה, אמרתי לו שאני בוכה כי הוא כזה מקסים. הוא צחק ואמר שהוא לא מבין אותי ושהוא מתכוון לבלות את חייו בניסיון להבין את סודי. זה רק גרם לי לבכות עוד יותר. חיבקתי אותו חזק חזק והרגשתי כל כך קרובה אליו, הרגשתי גל של חום ואהבה אליו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא אמר שהוא אוהב אותי, ונשארנו מחובקים עד שנרדמנו.

בבוקר התעוררתי עם הרגשה רעה. נזכרתי בלילה והרגשתי שקרנית איומה. למה אמרתי לו שאני אוהבת אותו? בחודש האחרון אני כל הזמן מתענה, מרגישה שאני חלק מהונאה אכזרית. אורי כל כך אוהב אותי, לאחרונה הוא מדבר על העתיד שלו ושלי יחד בטבעיות. ברור לי שאין לו שום ספקות באהבה שלנו, הוא לא יודע שכבר חודש אני נאכלת מבפנים. אני רוצה לאהוב אותו, רוצה שהרגשות יחזרו למה שהיו, אבל זה לא הולך. לפעמים, כמו אתמול במיטה, מבליח רגש חזק שגורם לי להאמין שאני עדיין אוהבת, אבל אחרי שהוא עובר אני יודעת שהרגש הזה הוא רגש של חום וחיבה אבל לא אהבה. אני לא רוצה להזדקן איתו, ולא רוצה לצעוד עמו לעבר השקיעה. אבל אני לא מעזה לחשוב על חיי בלעדיו. רק אני בדירה ריקה, בודדה, חיה בחוסר ודאות, לא יודעת איפה אני אבלה את סוף השבוע ועם מי.

הבית התמלא בריח נפלא, אורי אוהב להפתיע אותי עם ארוחות בוקר מושקעות בשבתות, איפה אני אמצא מישהו שמכין לי ארוחות כאלה? חשבתי לעצמי. נכנסתי למטבח ומצאתי אותו במצב רוח מרומם. מקפיץ פנקייקים במחבת ומזמר לעצמו, כולו מלא במרץ סיפר לי שיש לו הפתעה בשבילי ושהיום אנחנו יוצאים לטבע. אני מפחדת מהפתעות, אני בחורה של הרגלים, לא אוהבת מסיבות הפתעה, לא אוהבת לא לדעת מה יוליד יום. לפני שאני יוצאת מהבית אני חייבת לדעת לאן ולכמה זמן זה יהיה. אורי ניסה להרגיע אותי וביקש שאני אסמוך עליו. כעסתי עליו, איך יכול להיות שאחרי שנה של זוגיות איתי הוא לא הפנים שהפתעות זה לא בשבילי? הוא בכלל מכיר אותי? חזרתי למיטה התכרבלתי בשמיכה בוכה. אורי ניגש אליי וליטף את לחיי ברכות.

-יפה שלי, מקסימה שלי, את יודעת שאני אעשה הכל בשבילך, הוא אמר, -רציתי רק לגרום לך אושר. במקום לשמוח שיש לי גבר מדהים כזה הרגשתי רק יותר ויותר רע.

-אתה חושב רק על עצמך, אמרתי, -אתה בכלל לא יודע מה עובר עליי.

-רוצה לדעת מה ההפתעה? הוא שאל, הנהנתי.

הוא ירד על ברכיו נשק על שפתיי והגיש לי קופסה קטנה, הרגשתי כאילו אבן גדולה ולא לב ממלאת לי את החזה.

-התינשאי לי? הוא אמר. -תכננתי לעשות את זה יותר רומנטי, אבל מה זה משנה אני רק רוצה שתהייה מאושרת.

הסתכלתי עליו המומה, הוא נראה כה מאושר, כל כך בטוח בעצמו, בטוח בנו. כעסתי על הביטחון שלו, על השלמות שלו, על זה שהוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה בעוד אני מתחבטת וסובלת כבר חודש.

-את המומה מתוקה שלי? לא אמרת כלום אז זה אומר כן? הוא שאל עם חיוך.

-לא, אמרתי.

אורי הביט בי המום, החיוך נמחק מפניו. -לא? הוא שאל. הנהנתי.

-זה עוד אחד מהשיגעונות שלך או שזה באמת? הוא הרים את קולו.

-זה באמת. אמרתי.

-למה? הוא שאל וקולו נשבר,

-כי אני כבר לא אוהבת אותך. עניתי.

הוא קפא כמה שניות שנראו כמו נצח, אחר כך קם על רגליו, נעל נעליים בלי לומר מילה. ניסיתי הסביר, להתנצל, לא ידעתי מה להגיד, אך הוא לא דיבר איתי וגם לא הסתכל לי בעיניים, הוא פשוט לקח את המפתחות של האוטו שלו ויצא.

נשארתי לבדי בדירה המוצפת באור שמש ובריח הפנקייקים שאורי הכין. בהתחלה הרגשתי הקלה על שסוף סוף האמת יצאה לאור ואני לא שיקרתי. אך ככל שנקפו הדקות חרדה עצומה תקפה אותי. מה אני עושה עכשיו? לאן הוא הלך? מה יהיה? הבנתי שעכשיו כלום כבר לא ברור.

אני חשקתי בפרידה הזאת זמן כה רב, רציתי להגיד את האמת. רציתי לצעוק ולספר לכל העולם שאני לא אוהבת אותו, אז למה עכשיו אני מרגישה כה אבודה, למה אני מרגישה שחרב עליי עולמי?

רוצה להתקשר אליו, להגיד לו "כן" רוצה להחזיר אותו אליי, רוצה לשקר לו רק כדי לזכות בביטחון ובשלווה. מתקשרת אליו אבל הוא לא עונה, כנראה שהוא מסנן את השיחות ממני.

לרגע מבליח פחד בבטני, רק שהוא לא יעשה מעשה נואש, אבל אז אני מתעשתת וודאות ממלאת אותי, הוא לא אוהב עד כדי כך. אני לא כל כך חשובה לו.

בעצם אולי גם הוא לא ממש אהב, אולי היחסים שלנו המשיכו מכוח האנרציה, אולי הוא הציע לי נישואין רק כי חשב שהגיע הזמן המתאים ולא בגלל שרצה לבלות את שארית חייו איתי. ואני כבר לא יודעת אם אני מתעסקת באמת, אם זכיתי עכשיו להארה וגיליתי משהו חדש או שאני רק מחפשת צידוקים למעשיי.

אף פעם לא הייתי לבד, תמיד היה לי לי חבר. בכיתה י' זה היה רוני, בי'א עד י'ב דודי שהיה ממש חמודי. בצבא זה היה שי שחשבתי שהוא אהבת חיי, היינו ביחד עד שנטש אותי לצורך טיסה להודו. בהתחלה הוא שלח לי משם מכתבים רומנטיים עד שסיפר לי במכתב האחרון שפגש את אהבת חייו ליד אגם בפושקר ושבר את לבי. התנחמתי בזרועותיו של אמיר איתו למדתי, אחרי אמיר הכרתי את אורי, ומאז אנחנו יחד. אף פעם לא הייתי צריכה להרים משהו כבד לבד או לתקוע מסמר בקיר, תמיד היה לי מישהו שיעשה את זה בשבילי. אני לא יודעת להיות לבד.

התחיל להחשיך ועדיין לו הצלחתי למצוא את אורי. ניסיתי להשיג אותו אצל הוריו אך הם לא ידעו היכן הוא. הדלקתי טלוויזיה, ניסיתי להתרכז במשהו אך לא הצלחתי. שמעתי רעש מכיוון הדלת, חשבתי שהוא חזר, אבל זה לא היה הוא, הצצתי מחור המנעול ולא ראיתי כלום. ישבתי על הספה מחבקת את רגליי חרדה, מפחדת מהחושך הלא נודע, מפחדת מהבדידות הקרה. כל רחש בדירה נשמע לי מאיים, כל רעש מבחוץ נשמע כמו פורץ שרוצה לפגוע בי ובגופי. איפה הגבר שלי, איפה אורי שיגן עליי, למה נשארתי לבד?

התקשרתי אליו שוב ושוב, אך הוא לא ענה, השארתי לו הודעות שנותרו ללא מענה. שלחתי לו מסרון נואש "איפה אתה, אני דואגת" וסוף סוף קיבלתי ממנו תגובה "אצל יואב, תפסיקי להתקשר". הוא חי. שמחתי. נמצא אצל יואב החבר שלו אבל לא רוצה לדבר איתי. כתבתי לו "אתה חוזר?" והוא ענה "לא".

נסעתי לדירה של יואב. ידעתי שאסור לי לעשות את זה, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר לבדי בדירה. הדירה של יואב הייתה חשוכה. דפקתי בדלת אך אף אחד לא ענה, הם לא היו בבית. ישבתי באוטו וחיכיתי, הייתי עייפה אבל ידעתי שאין סיכוי שאני אצליח להירדם לבדי בדירה החשוכה, לכן העדפתי לחכות להם. הם חזרו מבוסמים בשלוש לפנות בוקר, רצתי אליהם.

-אורי, קראתי.

-מה את רוצה ממני? הוא אמר בקור קר ומרוחק.

-בוא הביתה, אני מצטערת, אני אעשה הכל בשבילך, רק תבוא.

-מה קרה, את מפחדת מהחושך? הוא גיחך והמשיך ללכת.

נעמדתי מולו מנסה לחסום את דרכו.

-עופי מפה, אני לא רוצה שום קשר אלייך משוגעת אחת. לכי להיתלות על פראייר אחר.

המילים שלו פגעו בי כמו סכינים קטנים. זזתי מדרכו והם נכנסו לבניין.

חזרתי הביתה בוכה. אל הדירה הריקה שלנו שהפכה להיות פתאום רק שלי. הדלקתי טלוויזיה אך הבכי והעייפות הכריעו אותי ונרדמתי מול הטלוויזיה.

ישנתי כמו תינוק. התעוררתי מאוחר ומיהרתי לעבודה, מנסה לעכל את מה שקרה, עדיין המומה, עדיין כאובה, אבל גם רגש אחר התגנב ללבי, גאווה. עברתי את הלילה הראשון לבד. נכון שנסעתי אליו והתחננתי שיחזור, נכון שאם הוא היה מוכן הייתי גם מתחתנת איתו במקום רק כדי לו לישון לבד. אבל בכל זאת בסוף חזרתי הביתה והתמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי, ישנתי לבד.

כל היום בעבודה חשבתי עליו, ניסיתי להתקשר אליו אך הוא עדיין לא ענה. רציתי לכתוב לו אבל לא ידעתי מה, ידעתי שאי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, מצב בו אני מתייסרת והוא מאושר מדבר שלא באמת קיים.

רצתי במדרגות כשחזרתי מהעבודה, קיוויתי שאני אמצא אותו בדירה, אבל הוא לא היה שם, גם המחשב שלו והשולחן שעליו הוא היה מונח לא היו בדירה, הבגדים, הספרים הכל נעלם. הוא ניצל את הזמן בו הייתי בעבודה על מנת לרוקן את הדירה מכל חפציו. נסעתי שוב לדירה יואב נחושה בדעתי לדבר איתו. יואב הכניס אותי ופרש לחדרו כדי לתת לנו פרטיות. אורי הסביר לי שהוא יגור עכשיו עם יואב, זה מסתדר להם מצוין כי השותף של יואב עזב והחדר שלו התפנה. -אבל מה איתי? שאלתי. -את ילדה גדולה, תסתדרי, הוא ענה בקרירות. ביקשתי שנשמור על קשר, אבל הוא סירב, הוא הסביר לי שהוא לא רוצה להיות חבר שלי, הוא רצה להיות בעלי, אבל גם זה עבר לו. ניסיתי למחות אבל הוא ביקש שאני אלך, אמר שיש לו דייט.

שוב נשארתי לבד בחושך.

ישבתי בבית והאזנתי למוסיקה שלו. הוא שכח דיסק אחד שהוא אוהב ואני שמעתי אותו שוב ושוב, רואה אותו בעיני רוחי מתנענע לקצב המוסיקה. התגעגעתי כל כך, אבל לא ידעתי אם אני באמת מתגעגעת לביחד שלנו או שזה רק הפחד מהלבד שלי. רצתי להתקשר אליו כל הזמן אבל ידעתי שהוא לא יענה, נזכרתי במילים הקשות שאמר לי ובקור שיצא ממנו וזה הרפה את ידיי. רציתי להחזיר את הגלגל לאחור למרות שידעתי שזאת טעות. רצתי להיות בזרועותיו החסונות, להרגיש אותו קרוב וחם, להרגיש שהכל יהיה טוב. אולי בעצם טעיתי, אולי אני אוהבת אותו אבל רק לא מספיק כדי להתחתן, או שאני לא בשלה לנישואין. או שאולי אני צריכה לראשונה בחיי להיות לבד, להסתדר בעצמי.

הרגשתי שאני זקוקה נואשות לחיבוק מנחם חיבוק חם ושומר אבל הבנתי שכבר לעולם אני לא אקבל את החיבוק הזה מאורי. נסעתי להורים שלי והם כל כך שמחו לראות אותי, הם לא רגילים לביקורי פתע ממני, האמת שהם לא רגילים בכלל לביקורים ממני. אני תמיד כל כך מרוכזת בזוגיות שלי עד שאני מזניחה אותם. הם האכילו אותי והשקו אותי ונתנו לי הרבה אהבה. נשאתי אצלם עד חצות, הם הציעו שאשר לישון אך העדפתי לנסוע הביתה ולהתמודד עם החיים החדשים שלי. החלטתי שהפעם אני לא אברח למישהו אחר.

הדירה שלי נראה פחות מאיימת אחרי שקיבלתי את החום שהייתי זקוקה לו, עברתי בין החדרים, נגעתי בכל החפצים שהיו רק שלי בפעם הראשונה בחיים הכל היה שלי, הספרים שלי, הרהיטים שלי, הכל שלי.

התעוררתי בבוקר במצב רוח מרומם, כולי מלאת מרץ ומצב רוח, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו פרודוקטיבי לכן התקשרתי לעבודה והודעתי שאני חולה. אחר כך הלכתי לחנות של דברים של 'עשה זאת בעצמך' וקניתי לי שולחן למחשב במקום השולחן של אורי שהוא לקח. לקחתי את השולחן הביתה ומיד התחלתי במלאכת ההרכבה. זה לקח כמה שעות, אבל הסיפוק היה אדיר, לראשונה בחיי בניתי משהו בכוחות עצמי. אחר כך לקחתי מסמר ופטיש ותקעתי את המסמר בקיר, לא בגלל שהיה לי מה לתלות, אלא רק כי אני יכולה.