אני בכלל מסיפור אחר

הדרך חזרה נראתה תמיד ארוכה יותר בשעת לילה מאוחרת, היא נהגה לדמיין עצמה עולה על אומגה עצומה, תלויה אל על בין שמיים לארץ. מחליקה את כל הדרך הביתה בבטחה, מביטה על העולם מלמעלה בתחושת סיפוק שרק ילדים יודעים.

ככה זה היה תמיד, היא נהגה לברוח לעולם הדמיון ברגעים קשים. בעליות נהגה לדמיין חבל ענק שמושך אותה קדימה, היא הייתה מושיטה ידיה קדימה ונאחזת בו בחוזקה, ומתקדמת צעד אחר צעד, יד רודפת אחר יד. וכשידיה התעייפו מהחבל הייתה הולכת הפוך עם הפנים לירידה ועם הגב לעלייה מתקדמת במהופך, מדמיינת שהיא יורדת ולא עולה.

הדמיונות עזרו לה ברגעים הקשים ביותר. כשהכיתה שלה החרימה אותה, דימתה את עצמה לנסיכה במגדל גבוה, המתבוננת על הממלכה שלה בסיפוק, ויודעת שיום אחד הנסיך שלה יגיע אליה ויושיענה.

היא המשיכה עם הדמיונות גם כשבגרה והתגייסה לצבא. היא ידעה שהיא בוגרת מידי בשבילם, ידעה שהיא לא צריכה לשקוע בהם, אבל העדיפה לברוח ולא להתמודד. בטירונות היא בילתה בפריז, עלתה בדמיונה על מגדל אייפל וטיילה בשאנז אליזה. וכשנענשה ורותקה לבסיס בשבת בילתה באי קטן עם חוף מדהים ביוון.

כשהנסיך שלה הופיע היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות, בטחה בה בחייה, אך לא גילתה לו את סודה.

וכשעזב הוסיפה לדמות אותו איתה, את מגע ידיו החמות על עורה הרך ואת שפתיו המנשקות אותה ברכות מדהימה.

היא לא חלקה את סודה עם איש.

איש לא ידע מה מתחולל בראשה של הבחורה השקטה שעמדה לבדה על ראש ההר באותו יום נורא. איש לא ידע שלא לבד הייתה אלא עם אהובה. הוא הבטיח לקחת אותה לעוף איתו במצנח הרחיפה. הנסיך שלה הבטיח להגשים את חלומה, לעופף איתה במרומים ולהסתכל מלמעלה על הממלכה שלהם.

וכשקפצה איתו ביחד, היא חשה ברוח הנעימה הנושאת אותם ובידו החמימה האוחזת אותה והיא הייתה מאושרת.