אני בכלל מסיפור אחר

איך יכול להיות שאהבתי כל כך ופתאום האהבה התמוססה, ועתה נותרנו שנינו שמוטים על הרצפה כמו בלון הליום שאיבד את כוחו. כבר לא ממריאים אל השמיים, לא מרחפים על גבי העננים, רק זרוקים על הרצפה זה לצד זה, ביחד אך לבד. נשארים אחד ליד השני ומחכים לרוח שמבוששת לבוא, לרוח שתישא אותנו אל על.

-תגיד, שאלתי את אורי אתמול במיטה, -מה חשבת עליי שהכרנו?

-מה קרה שנזכרת בזה עכשיו? הוא שאל מנומנם,

-סתם, עניתי, -אתה זוכר?

-נראית לי אבודה, הוא ענה.

-אבודה? אז התחלת איתי מרחמים? התקוממתי.

-לא מרחמים, פשוט נראית לי אבודה וזה משך אותי אלייך. עמדת לבדך במסיבה, מקסימה כזאת ויפה, מסתכלת על השעון כל דקה, לא יודעת מה לעשות עם הגוף שלך, מחבקת את הידיים, ואז משחררת אותן, נשענת על הקיר ונעמדת, כל הזמן בתזוזה, לא יכולתי להסיר את מבטי ממך. גם עכשיו שנה אחרי, אני עדיין מוקסם ממך.

פרצתי בבכי, הוא לא הבין למה אני בוכה, אמרתי לו שאני בוכה כי הוא כזה מקסים. הוא צחק ואמר שהוא לא מבין אותי ושהוא מתכוון לבלות את חייו בניסיון להבין את סודי. זה רק גרם לי לבכות עוד יותר. חיבקתי אותו חזק חזק והרגשתי כל כך קרובה אליו, הרגשתי גל של חום ואהבה אליו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא אמר שהוא אוהב אותי, ונשארנו מחובקים עד שנרדמנו.

בבוקר התעוררתי עם הרגשה רעה. נזכרתי בלילה והרגשתי שקרנית איומה. למה אמרתי לו שאני אוהבת אותו? בחודש האחרון אני כל הזמן מתענה, מרגישה שאני חלק מהונאה אכזרית. אורי כל כך אוהב אותי, לאחרונה הוא מדבר על העתיד שלו ושלי יחד בטבעיות. ברור לי שאין לו שום ספקות באהבה שלנו, הוא לא יודע שכבר חודש אני נאכלת מבפנים. אני רוצה לאהוב אותו, רוצה שהרגשות יחזרו למה שהיו, אבל זה לא הולך. לפעמים, כמו אתמול במיטה, מבליח רגש חזק שגורם לי להאמין שאני עדיין אוהבת, אבל אחרי שהוא עובר אני יודעת שהרגש הזה הוא רגש של חום וחיבה אבל לא אהבה. אני לא רוצה להזדקן איתו, ולא רוצה לצעוד עמו לעבר השקיעה. אבל אני לא מעזה לחשוב על חיי בלעדיו. רק אני בדירה ריקה, בודדה, חיה בחוסר ודאות, לא יודעת איפה אני אבלה את סוף השבוע ועם מי.

הבית התמלא בריח נפלא, אורי אוהב להפתיע אותי עם ארוחות בוקר מושקעות בשבתות, איפה אני אמצא מישהו שמכין לי ארוחות כאלה? חשבתי לעצמי. נכנסתי למטבח ומצאתי אותו במצב רוח מרומם. מקפיץ פנקייקים במחבת ומזמר לעצמו, כולו מלא במרץ סיפר לי שיש לו הפתעה בשבילי ושהיום אנחנו יוצאים לטבע. אני מפחדת מהפתעות, אני בחורה של הרגלים, לא אוהבת מסיבות הפתעה, לא אוהבת לא לדעת מה יוליד יום. לפני שאני יוצאת מהבית אני חייבת לדעת לאן ולכמה זמן זה יהיה. אורי ניסה להרגיע אותי וביקש שאני אסמוך עליו. כעסתי עליו, איך יכול להיות שאחרי שנה של זוגיות איתי הוא לא הפנים שהפתעות זה לא בשבילי? הוא בכלל מכיר אותי? חזרתי למיטה התכרבלתי בשמיכה בוכה. אורי ניגש אליי וליטף את לחיי ברכות.

-יפה שלי, מקסימה שלי, את יודעת שאני אעשה הכל בשבילך, הוא אמר, -רציתי רק לגרום לך אושר. במקום לשמוח שיש לי גבר מדהים כזה הרגשתי רק יותר ויותר רע.

-אתה חושב רק על עצמך, אמרתי, -אתה בכלל לא יודע מה עובר עליי.

-רוצה לדעת מה ההפתעה? הוא שאל, הנהנתי.

הוא ירד על ברכיו נשק על שפתיי והגיש לי קופסה קטנה, הרגשתי כאילו אבן גדולה ולא לב ממלאת לי את החזה.

-התינשאי לי? הוא אמר. -תכננתי לעשות את זה יותר רומנטי, אבל מה זה משנה אני רק רוצה שתהייה מאושרת.

הסתכלתי עליו המומה, הוא נראה כה מאושר, כל כך בטוח בעצמו, בטוח בנו. כעסתי על הביטחון שלו, על השלמות שלו, על זה שהוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה בעוד אני מתחבטת וסובלת כבר חודש.

-את המומה מתוקה שלי? לא אמרת כלום אז זה אומר כן? הוא שאל עם חיוך.

-לא, אמרתי.

אורי הביט בי המום, החיוך נמחק מפניו. -לא? הוא שאל. הנהנתי.

-זה עוד אחד מהשיגעונות שלך או שזה באמת? הוא הרים את קולו.

-זה באמת. אמרתי.

-למה? הוא שאל וקולו נשבר,

-כי אני כבר לא אוהבת אותך. עניתי.

הוא קפא כמה שניות שנראו כמו נצח, אחר כך קם על רגליו, נעל נעליים בלי לומר מילה. ניסיתי הסביר, להתנצל, לא ידעתי מה להגיד, אך הוא לא דיבר איתי וגם לא הסתכל לי בעיניים, הוא פשוט לקח את המפתחות של האוטו שלו ויצא.

נשארתי לבדי בדירה המוצפת באור שמש ובריח הפנקייקים שאורי הכין. בהתחלה הרגשתי הקלה על שסוף סוף האמת יצאה לאור ואני לא שיקרתי. אך ככל שנקפו הדקות חרדה עצומה תקפה אותי. מה אני עושה עכשיו? לאן הוא הלך? מה יהיה? הבנתי שעכשיו כלום כבר לא ברור.

אני חשקתי בפרידה הזאת זמן כה רב, רציתי להגיד את האמת. רציתי לצעוק ולספר לכל העולם שאני לא אוהבת אותו, אז למה עכשיו אני מרגישה כה אבודה, למה אני מרגישה שחרב עליי עולמי?

רוצה להתקשר אליו, להגיד לו "כן" רוצה להחזיר אותו אליי, רוצה לשקר לו רק כדי לזכות בביטחון ובשלווה. מתקשרת אליו אבל הוא לא עונה, כנראה שהוא מסנן את השיחות ממני.

לרגע מבליח פחד בבטני, רק שהוא לא יעשה מעשה נואש, אבל אז אני מתעשתת וודאות ממלאת אותי, הוא לא אוהב עד כדי כך. אני לא כל כך חשובה לו.

בעצם אולי גם הוא לא ממש אהב, אולי היחסים שלנו המשיכו מכוח האנרציה, אולי הוא הציע לי נישואין רק כי חשב שהגיע הזמן המתאים ולא בגלל שרצה לבלות את שארית חייו איתי. ואני כבר לא יודעת אם אני מתעסקת באמת, אם זכיתי עכשיו להארה וגיליתי משהו חדש או שאני רק מחפשת צידוקים למעשיי.

אף פעם לא הייתי לבד, תמיד היה לי לי חבר. בכיתה י' זה היה רוני, בי'א עד י'ב דודי שהיה ממש חמודי. בצבא זה היה שי שחשבתי שהוא אהבת חיי, היינו ביחד עד שנטש אותי לצורך טיסה להודו. בהתחלה הוא שלח לי משם מכתבים רומנטיים עד שסיפר לי במכתב האחרון שפגש את אהבת חייו ליד אגם בפושקר ושבר את לבי. התנחמתי בזרועותיו של אמיר איתו למדתי, אחרי אמיר הכרתי את אורי, ומאז אנחנו יחד. אף פעם לא הייתי צריכה להרים משהו כבד לבד או לתקוע מסמר בקיר, תמיד היה לי מישהו שיעשה את זה בשבילי. אני לא יודעת להיות לבד.

התחיל להחשיך ועדיין לו הצלחתי למצוא את אורי. ניסיתי להשיג אותו אצל הוריו אך הם לא ידעו היכן הוא. הדלקתי טלוויזיה, ניסיתי להתרכז במשהו אך לא הצלחתי. שמעתי רעש מכיוון הדלת, חשבתי שהוא חזר, אבל זה לא היה הוא, הצצתי מחור המנעול ולא ראיתי כלום. ישבתי על הספה מחבקת את רגליי חרדה, מפחדת מהחושך הלא נודע, מפחדת מהבדידות הקרה. כל רחש בדירה נשמע לי מאיים, כל רעש מבחוץ נשמע כמו פורץ שרוצה לפגוע בי ובגופי. איפה הגבר שלי, איפה אורי שיגן עליי, למה נשארתי לבד?

התקשרתי אליו שוב ושוב, אך הוא לא ענה, השארתי לו הודעות שנותרו ללא מענה. שלחתי לו מסרון נואש "איפה אתה, אני דואגת" וסוף סוף קיבלתי ממנו תגובה "אצל יואב, תפסיקי להתקשר". הוא חי. שמחתי. נמצא אצל יואב החבר שלו אבל לא רוצה לדבר איתי. כתבתי לו "אתה חוזר?" והוא ענה "לא".

נסעתי לדירה של יואב. ידעתי שאסור לי לעשות את זה, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר לבדי בדירה. הדירה של יואב הייתה חשוכה. דפקתי בדלת אך אף אחד לא ענה, הם לא היו בבית. ישבתי באוטו וחיכיתי, הייתי עייפה אבל ידעתי שאין סיכוי שאני אצליח להירדם לבדי בדירה החשוכה, לכן העדפתי לחכות להם. הם חזרו מבוסמים בשלוש לפנות בוקר, רצתי אליהם.

-אורי, קראתי.

-מה את רוצה ממני? הוא אמר בקור קר ומרוחק.

-בוא הביתה, אני מצטערת, אני אעשה הכל בשבילך, רק תבוא.

-מה קרה, את מפחדת מהחושך? הוא גיחך והמשיך ללכת.

נעמדתי מולו מנסה לחסום את דרכו.

-עופי מפה, אני לא רוצה שום קשר אלייך משוגעת אחת. לכי להיתלות על פראייר אחר.

המילים שלו פגעו בי כמו סכינים קטנים. זזתי מדרכו והם נכנסו לבניין.

חזרתי הביתה בוכה. אל הדירה הריקה שלנו שהפכה להיות פתאום רק שלי. הדלקתי טלוויזיה אך הבכי והעייפות הכריעו אותי ונרדמתי מול הטלוויזיה.

ישנתי כמו תינוק. התעוררתי מאוחר ומיהרתי לעבודה, מנסה לעכל את מה שקרה, עדיין המומה, עדיין כאובה, אבל גם רגש אחר התגנב ללבי, גאווה. עברתי את הלילה הראשון לבד. נכון שנסעתי אליו והתחננתי שיחזור, נכון שאם הוא היה מוכן הייתי גם מתחתנת איתו במקום רק כדי לו לישון לבד. אבל בכל זאת בסוף חזרתי הביתה והתמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי, ישנתי לבד.

כל היום בעבודה חשבתי עליו, ניסיתי להתקשר אליו אך הוא עדיין לא ענה. רציתי לכתוב לו אבל לא ידעתי מה, ידעתי שאי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, מצב בו אני מתייסרת והוא מאושר מדבר שלא באמת קיים.

רצתי במדרגות כשחזרתי מהעבודה, קיוויתי שאני אמצא אותו בדירה, אבל הוא לא היה שם, גם המחשב שלו והשולחן שעליו הוא היה מונח לא היו בדירה, הבגדים, הספרים הכל נעלם. הוא ניצל את הזמן בו הייתי בעבודה על מנת לרוקן את הדירה מכל חפציו. נסעתי שוב לדירה יואב נחושה בדעתי לדבר איתו. יואב הכניס אותי ופרש לחדרו כדי לתת לנו פרטיות. אורי הסביר לי שהוא יגור עכשיו עם יואב, זה מסתדר להם מצוין כי השותף של יואב עזב והחדר שלו התפנה. -אבל מה איתי? שאלתי. -את ילדה גדולה, תסתדרי, הוא ענה בקרירות. ביקשתי שנשמור על קשר, אבל הוא סירב, הוא הסביר לי שהוא לא רוצה להיות חבר שלי, הוא רצה להיות בעלי, אבל גם זה עבר לו. ניסיתי למחות אבל הוא ביקש שאני אלך, אמר שיש לו דייט.

שוב נשארתי לבד בחושך.

ישבתי בבית והאזנתי למוסיקה שלו. הוא שכח דיסק אחד שהוא אוהב ואני שמעתי אותו שוב ושוב, רואה אותו בעיני רוחי מתנענע לקצב המוסיקה. התגעגעתי כל כך, אבל לא ידעתי אם אני באמת מתגעגעת לביחד שלנו או שזה רק הפחד מהלבד שלי. רצתי להתקשר אליו כל הזמן אבל ידעתי שהוא לא יענה, נזכרתי במילים הקשות שאמר לי ובקור שיצא ממנו וזה הרפה את ידיי. רציתי להחזיר את הגלגל לאחור למרות שידעתי שזאת טעות. רצתי להיות בזרועותיו החסונות, להרגיש אותו קרוב וחם, להרגיש שהכל יהיה טוב. אולי בעצם טעיתי, אולי אני אוהבת אותו אבל רק לא מספיק כדי להתחתן, או שאני לא בשלה לנישואין. או שאולי אני צריכה לראשונה בחיי להיות לבד, להסתדר בעצמי.

הרגשתי שאני זקוקה נואשות לחיבוק מנחם חיבוק חם ושומר אבל הבנתי שכבר לעולם אני לא אקבל את החיבוק הזה מאורי. נסעתי להורים שלי והם כל כך שמחו לראות אותי, הם לא רגילים לביקורי פתע ממני, האמת שהם לא רגילים בכלל לביקורים ממני. אני תמיד כל כך מרוכזת בזוגיות שלי עד שאני מזניחה אותם. הם האכילו אותי והשקו אותי ונתנו לי הרבה אהבה. נשאתי אצלם עד חצות, הם הציעו שאשר לישון אך העדפתי לנסוע הביתה ולהתמודד עם החיים החדשים שלי. החלטתי שהפעם אני לא אברח למישהו אחר.

הדירה שלי נראה פחות מאיימת אחרי שקיבלתי את החום שהייתי זקוקה לו, עברתי בין החדרים, נגעתי בכל החפצים שהיו רק שלי בפעם הראשונה בחיים הכל היה שלי, הספרים שלי, הרהיטים שלי, הכל שלי.

התעוררתי בבוקר במצב רוח מרומם, כולי מלאת מרץ ומצב רוח, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו פרודוקטיבי לכן התקשרתי לעבודה והודעתי שאני חולה. אחר כך הלכתי לחנות של דברים של 'עשה זאת בעצמך' וקניתי לי שולחן למחשב במקום השולחן של אורי שהוא לקח. לקחתי את השולחן הביתה ומיד התחלתי במלאכת ההרכבה. זה לקח כמה שעות, אבל הסיפוק היה אדיר, לראשונה בחיי בניתי משהו בכוחות עצמי. אחר כך לקחתי מסמר ופטיש ותקעתי את המסמר בקיר, לא בגלל שהיה לי מה לתלות, אלא רק כי אני יכולה.

אני רוצה להתאגרף. כן, אני יודעת, זה דבר מוזר לרצות בגיל ארבעים ושמונה, אבל אני רוצה להתאגרף. אני רוצה להרביץ חזק ובכל הכוח. הרצון הזה מנקר בי כבר שנה, אני לא יודעת למה אבל זה גורם לי למבוכה גדולה. ניסיתי פילטיס, ניסיתי עיצוב וחיטוב ועוד חוגים שמתאימים לגיל שלי אבל השתעממתי, כלום לא מעביר לי את הצורך להרביץ. אני רוצה לראות דם, כן ממש דם. רוצה ללכת מכות עם מישהו עד שירד דם. אני לא מפחדת להיפצע, אני רוצה לחוות כאב. אני רוצה מכות.

אני חייבת שינוי, נמאס לי מהחיים שלי. אני עדיין גרה עם אמא שלי, לומדת בבקרים וממלצרת בערבים. אין לי זמן פנוי לבילויים. אני יוצאת לבלות רק פעם בשבוע, כי בשאר הימים אני עובדת. נראה לי שההורים שלי מבלים יותר ממני, טוב לפחות אבא שלי.

אני רוצה לעשות משהו מסעיר. אני חוסכת כסף כל הזמן, חוסכת ללא מטרה, העיקר לחסוך, העיקר שיהיה כסף בבנק. אני משתוקקת לשינוי. אני חייבת לעזוב את אמא אבל אין לי מספיק כסף בשביל זה, בשביל זה צריך לעבוד יותר, ואין לי זמן בגלל הלימודים. אמא שלי התחילה להיות מוזרה בזמן האחרון, היא התחילה לדבר על איגרוף, אמרה שהיא חושבת ללמוד, הסברתי לה שהיא זקנה מידי בשביל זה אבל היא לא מבינה.

הבת שלי חושבת שאני זקנה. היא חושבת שבגילי אני צריכה לשבת בבית ולסרוג או לראות טלוויזיה, העיקר שאני לא אביך אותה. נמאס לי מהכל, נמאס לי ממנה ומכל הצעירים האלה בעבודה שמתנשאים כל הזמן, נמאס לי להתאמץ כדי להראות צעירה, נמאס לי לצאת עם גברים בני שישים שמחפשים נשים בנות ארבעים בזמן שהאקס שלי מסתובב עם ילדות בנות שלושים, אני חייבת שינוי.

היה לי לילה מדהים אתמול, אני עדיין לא מאמינה שזה קרה. יצאתי עם חברה שלי גלי לפאב, תמיד מתחילים איתנו רק עקומים, אבל הפעם התחיל איתי מישהו מה זה שווה, קוראים לו עמרי. הוא גבוה כזה ושחום. אני חולה על שחומים. הוא צוחק הרבה ויש לו גומות חן משגעות. הוא גם מצחיק מאד, הוא קרע אותי מצחוק. החבר שלו התחיל עם גלי, אבל היא לא התלהבה ממנו. בכל מקרה, בסוף הערב הוא לקח ממני את המספר שלי, ועכשיו אני יושבת לחוצה, מתה שהוא יתקשר כבר.

מאיה שלי זועפת היום, היא תמיד זועפת אבל היום יותר מתמיד. לא תמיד היא זעפה, כשהייתה ילדה הייתה מאושרת, תמיד שרה ורוקדת. בגיל חמש עשרה בערך היא התחילה לכעוס, וזה לא עבר לה מאז. אתמול היא יצאה, היא לא מספרת לי עם מי ולאן, וכשאני מנסה לדובב אותה לספר היא אומר רק "נו אמא, תרדי ממני". כנראה שלא היה לה ערב מוצלח אתמול. חבל, אני רוצה שיהיה לה טוב. אני חושבת שהיא צריכה חבר, מישהו לאהוב. נראה לי שהיא שכחה לאהוב. עצוב לי שהיא לא קיבלה בבית דוגמא לזוגיות מוצלחת, כזאת שמחזיקה מעמד בעושר ובעוני. האמת, אני בעצמי לא בטוחה אם יש דבר כזה.

עמרי התקשר היום בשתיים וכל כך התרגשתי. הציפייה שגעה אותי. לפני שהוא התקשר איבדתי את הביטחון, חשבתי שאולי דימינתי את ההתלהבות שלו, אולי הוא לא התלהב כמוני. בסך הכל אפילו לא התנשקנו. אבל הוא התקשר בצהריים. איזה מקסים, הוא אפילו התנצל שלקח לו כל כך הרבה זמן להתקשר, אמר שישן עד מאוחר. אני לא הצלחתי לישון מההתרגשות. התעוררתי בתשע, איזה בזבוז של שבת, במקום לישון הסתובבתי בבית עצבנית, ואמא שלי ריחרחה מסביבי מנסה להבין מה קורה איתי. אני לא יכולה לסבול את הפרצוף שלה שרוצה לדעת הכל. זה סיוט. אבל זה לא יהרוס לי את מצב הרוח כי אני מאושרת. איזה כיף, אני יוצאת היום עם עמרי. הוא שאל אם אני פנויה היום ואמרתי כן למרות שהייתה לי משמרת אבל החלפתי אותה עם גלי. אני ברקיע השמיני. פיצוץ.

לפעמים אני חושבת שהבת שלי סובלת מאיזו מחלת נפש קשה ולא מגיל ההתבגרות. היא התחילה את היום עצבנית ואז עברה לאושר מוגזם, שמעתי אותה מפטפטת בטלפון, מצחקקת כל הזמן. הילדה בת עשרים ושתיים ועדיין בגיל ההתבגרות. חושבת שהכל מגיע לה, שאני חייבת לתת לה הכל בזמן שהיא לא חייבת לתת כלום בתמורה. אולי זאת אשמתי, ילדים של הורים גרושים רגילים לקבל כל מה שהם רוצים.

עמרי מדהים, כל כך נהניתי איתו בלילה, ישבנו באוטו שלו עד שלוש לפנות בוקר, דיברנו, התנשקנו התלטפנו. הכל הרגיש לי כל כך נכון. אני מרגישה שנועדנו אחד לשני. מחר נצא שוב, הוא אמר שיאסוף אותי אחרי האימון שלו, הוא מתאמן באיזה אומנות לחימה שאני לא זוכרת את שמה. כנראה בזכות זה הוא כל כך שרירי וחטוב. אני סופרת את הדקות עד הפגישה שלנו. כבר ניתחתי עם גלי כל מילה שהוא אמר לי וכל מה שאני אמרתי ושתינו הגענו למסקנה שהוא מדהים בשבילי. אני לא נבהלת מהבדלי הגיל, כולה גדול ממני בשמונה שנים, זה לא נורא.

למאיה יש חבר חדש, היא לא סיפרה לי כלום אבל אתמול הוא בא לקחת אותה לפגישה. היא כמעט התפוצצה שהיא גילתה שהוא עלה למעלה במקום להתקשר שתרד. אני הייתי דווקא מרוצה, לא בכל פעם אני זוכה לראות את החברים שלה. הוא נראה בחור מקסים, הוא שרירי ושחום ויש לו גומות חן משגעות, אני מאד אוהבת גומות. האמת שהוא ניראה קצת מבוגר מידי בשבילה, ניסיתי לברר איתה בן כמה הוא אבל היא הגיבה כרגיל בנביחה עצבנית.

אתמול עמרי ואני יצאנו, לפני הפגישה במקום להתקשר אליי הוא עלה אליינו לדירה. חשבתי שאני מתה כשראיתי את אמא שלי מדברת איתו ומצחקקת כמו איזו ילדה. עמרי אמר לי שהוא עלה כי חשוב לו שההורים שלי ידעו באני בידיים טובות. אני מקווה שבפגישה הבאה שלנו הוא לא יעלה. אין לי כוח לראות את אמא שלי מתלהבת מזה שהיא יודעת מה קורה בחיים שלי. דוחה.

אתמול קרה דבר מוזר. הייתי בבית לבדי בערב ופתאום צלצול בדלת, זה היה עמרי החבר של מאיה שלי. אמרתי לו שהיא לא בבית, הוא הסביר שהם קבעו להיפגש עוד שעה ושהוא הקדים כי האימון שלו בוטל. הצעתי לו להתקשר אליה אבל הוא סירב, הוא אמר שאם זה בסדר הוא ישמח לקפה ולשיחה. מאד התפלאתי אני לא רגילה לשמוע מהחברים של מאיה יותר מחצי מילה. עמרי סיפר לי שהוא מתאמן בלחימה משולבת, מסתבר שזאת אומנות לחימה. סיפרתי לא על התאווה שלי להרביץ ולהפתעתי הוא לא צחק. להפיך הוא דווקא התפעל, הוא הציע לי להירשם לחוג שלו, מסתבר שהוא מדריך מבוגרים. הייתי נבוכה ואמרתי שאני בטח אעלה את הגיל הממוצע בחוג, הוא הבטיח לי שיש עוד חברה בני ארבעים. כמעט ותיקנתי אותו ואמרתי שאני בת ארבעים ושמונה אך ברגע האחרון עצרתי בעד עצמי. השעה בה הוא חיכה למאיה עברה במהירות מדהימה. כשמאיה חזרה הביתה עמרי ואני בדיוק צחקנו על איזו הברקה שלו. היא נכנסה הביתה, נתנה בי מבט מלא שנאה ועלתה לחדרה. עמרי עלה בעקבותיה.

חשבתי שהוא מדהים, חשבתי שהוא הגבר של חיי, דימייתי איך אנחנו חיים בעושר ובאושר, חשבתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי, עד שראיתי אותו איתה. עמרי ואמא שלי צוחקים כמו חברים טובים. כמעט שהקאתי מזה. הוא לא מבין לא מבין מה השתנה, אבל פתאום הוא נראה לי זקן, פתאום שמונה שנים המפרידות בנינו נראות לי כנצח. אמרתי לו שזהו זה, הכל נגמר בנינו, אמרתי לו שאני לא רוצה לפגוש אותו שוב. עמרי אמר שאם אני מרגישה כך כנראה שזה מה שצריך להיות, זה כנראה הגורל שלנו, הוא אמר שהוא מאמין גדול בגורל. כעסתי על שיוויון הנפש בו הוא קיבל את הבשורה, ציפיתי שהוא יתחנן שאתן לו עוד הזדמנות או לפחות יראה עצוב. אחר כך נפרדנו והוא יצא מהחדר שלי וסגר את הדלת אחריו. שמעתי אותו מסתודד עם אמא שלי ואז הוא הלך. הזוי.

עמרי ומאיה נפרדו, יותר נכון להגיד שמאיה זרקה אותו כי הוא דיבר איתי. הבת שלי נפרדה מהחבר שלה בגלל שהוא דיבר עם אמא שלה. הזוי. בדרך החוצה מהחדר של מאיה עמרי נתן לי את כרטיס הביקור שלו, ביקש שאני אתקשר כדי לברר על החוג. רעדתי כשהתקשרתי אליו למחרת, חשבתי לוותר אבל הרצון להרביץ וגם הסקרנות גברו על הפחד. קצת פחדתי שהוא מנסה להתחיל איתי, אני יודעת שזה מוזר, הוא צעיר ממני בשמונה עשרה שנים (ביררתי איתו את הגיל שלו) אבל הכימיה בנינו מדהימה.

הגעתי לחוג לבושה בבגדי ספורט ונבוכה. פעמיים באמצע הדרך מהחניה למקום חזרתי על עקבותיי, אך התעשתתי וחזרתי למסלולי. עמרי קיבל אותי עם החיוך והגומות, ראיתי שהוא צדק, הקבוצה באמת הייתה מגוונת והיו בה אנשים גם בגילי. בסוף האימון נטפתי זיעה, התנשמתי, כל הגוף כאב לי, הייתי מאושרת.

אמא שלי מאושרת בצורה חשודה, הולכת בבית עם חיוכים מאוזן לאוזן, ונותנת אגרופים לאויר. הכל התחיל מאז שהיא נרשמה לחוג של עמרי, נראה לי שהיא הולכת לחוג רק כדי להרשים אותו. היא לא נורמלית, מתחילה עם מישהו שצעיר ממנה בעשרים שנה. בחיים לא חשבתי שהיא תסגל לעצמה התנהגות דוחה כמו של אבא שלי. זוג מגעילים.

החוג הזה שינה את חיי, סופסוף יש לי איפה להוציא אגרסיות, אבל זה לא הכל. כי בנינו, מה חשוב הכי הרבה בחיים אם לא האהבה. קשה להאמין אבל הקשר הכושל של הבת שלי הביא לי אהבה. בסוף האימון הראשון, אחרי שהזעתי והתנשפתי זה התחיל, עמרי בא אליי ושאל איך היה האימון, הוא רצה לדעת אם קיבלתי את מה שהייתי צריכה. הייתי מותשת ובקושי יכולתי לדבר אבל הצלחתי להבהיר לו שזה זה, זה הדבר לו ציפיתי. בעזרת המכות מצאתי איך לבטא את האש שבערה בי.

הוא אמר שהוא רוצה שאני אכיר מישהו, ופנה אל אחד המתאמנים. זה היה רועי, אחיו הגדול. את הדמיון בין השמות שלהם הם הסבירו בחיבה של ההורים שלהם לרייש ועיין. רועי עובד בבורסה ומקפיד להתאמן עם עמרי פעמיים בשבוע. גיליתי שרועי הוא גירסה משופרת של עמרי, אותו העור השחום, אותן הגומות היפות, קצת פחות שרירים אבל הרבה יותר שכל. הוא צעיר ממני בחמש שנים אבל לעזעזל, אם גברים יוצאים עם נשים שצעירות מהן בעשרים שנה, אני יכולה להרשות להתעלם מהבדל זניח כזה.

אמא הפתיעה אותי השבוע, היא רצתה שאני אשאר בשישי לארוחת ערב משפחתית. היא אומרת שהיא רוצה להכיר את החבר החדש שלי וגם שרועי מתלונן שאנחנו לא עושים ארוחות משפחתיות. מאז שהיא עם רועי היא דביקה נורא, הכי דוחה זה לראות אותם מתמזמזים, כן הם מתמזמזים בלי בושה לידי. היא קוראת לו "קושקוש" והוא קורא לה "מושמוש" זוג זקנים דוחים. הסברתי לה שאין סיכוי שאני אכיר לה את החבר החדש שלי, כבר למדתי מנסיון העבר, לאופק אני לא נותנת להתקרב לבית שלנו. אופק הוא מדריך שחייה והמחשבה על אמא שלי עם בגד ים...